https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/02/לילית-גדול.jpg

אחת משבע וחצי: ספר חדש חושף את סיפורם של 22 נשים ו-3 גברים שהחלימו מסרטן השד

אחת מכל שבע וחצי נשים פוגשת סרטן שד. נתון זה חייב לזעזע כל אשה. הנטורופתית לילית נתיבאור, ממקימות עמותת “אחת מתשע”, שהחלימה מסרטן השד לפני כשלושה עשורים, כתבה עכשיו ספר, “פרפרים חופשיים במגוון צבעים”, הכולל סיפורים אישיים ומרגשים של 22 נשים ו-3 גברים שהחלימו מסרטן השד. “מתי רופאים גברים יבינו ששד מייצג נשיות ושמדובר בעניין רגיש בנפשה של כל אשה בכל גיל?”, היא שואלת

1לילית נתיבאור

לילית נתיבאור: “עשיתי קעקוע מעל השד הכרות כדי שיהיה לי משהו יפה להביט בו”

“אין ספק שחיי מתחלקים לשתי תקופות: לפני שחליתי ואחרי”, מצהירה הנטורופתית לילית נתיבאור, 81, שחלתה בסרטן השד לפני כ-30 שנה, עברה כריתת שד ושחזורו, והחלימה. לדבריה, “כשמחלימים אומרים שעכשיו נשאיר את המחלה מאחור ונמשיך הלאה באמונה ובאופטימיות, אבל עדיין תמיד יש איזה צל בתוכך שמלווה אותך. אני כבר נמצאת 28 שנים אחרי זה. אני אדם מלא חיים, אני שמחה ומאושרת, אני פעילה ויצירתית והתברכתי במשפחה נפלאה: ילדים, נכדים ונינים. אבל האם הצל שבתוכי נעלם? לא”.

בימים אלה ראה אור ספרה של נתיבאור, “פרפרים חופשיים במגוון צבעים” (הוצאת “פוקוס- ספרים לבריאות”), המהווה מסמך אנושי מרגש וחושף את המגפה הנוראה הנקראת “סרטן שד”. הספר הוא תולדה של מסע אישי מסקרן שאליו יצאה נתיבאור ובו פגשה אנשים שכמותה, נשים וגברים, שחלו בסרטן השד. “הספר מעניק השראה לכל מי שפגש סרטן בדרכו, לכל מי שמכיר או תומך במתמודדי סרטן ולכל מי שמעדיף לא לפגוש סרטן בעתיד”, כותב דר’ דני קרת, רופא ונטורופת, על עטיפת הספר. “אני בעד ללמוד מאנשים שבחרו דרכים לא שגרתיות להתמודדות עם המצב הרפואי שבימינו הוא אולי המאתגר מכל”.

הכאב הזה של כריתת השד, שאותו עברה נתיבאור, הוא כאב הנשיות, שכן השדיים מייצגים את הנשיות. הם האיבר החיצוני של הנשיות, ולכן אין איבוד שד או שדיים דומה לאיבוד איבר נשי אחר בגוף. מרבית הרופאים מתייחסים לבעיה ככירורגית ולא ממש מנסים להבין, שהמשולש שד–נפש–נשיות מורכב משלושה מרכיבים שאינם ניתנים להפרדה. לכאב הנפשי הזה אין גיל, אין מוצא אתני, אין מצב כלכלי או חברתי והוא לא מתקהה עם השנים. בהרבה מקרים הוא הופך לתורשתי, והאם נושאת את כאבה שלה ואת כאב בנותיה ונכדותיה. באופן הזה במקום שהכאב ידעך, הוא רק מתגבר ומתעצם ומתוך הכאב הזה נולד הספר.

לראיונות שערכה לילית נתיבאור עם נשים וגברים כדי לכתוב את ספרה, היא נסעה בכל הארץ: לצפון, לדרום, למזרח ואפילו ראיינה מישהי בחו”ל דרך הסקייפ. לטענתה, היא יצאה למסע ממוקדת מטרה ועם רצון חזק שהיה לה כמנוע. לילית קראה רבות מה נעשה בתחום זה ברפואה. נחשפה לאבסורדים כמו בדיקות סקר שרק נשים מגיל 50 נדרשות לבצע. המרואיינת הצעירה ביותר שלה היתה בת 26 והיו נשים וגברים עד גיל 93: “נתון זה חושף מחדלים חורצי גורל” היא אומרת מודאגת.

2עטיפת הספר פרפרים חופשיים במגוון צבעים

עטיפת הספר “פרפרים חופשיים במגוון צבעים

השנים המאושרות של נתיבאור

את דרכה המקצועית החלה נתיבאור בכלל בבית החרושת “אתא” כמעצבת, ואחרי שנתיים יצאה לדרכה העצמאית: “את העסק שלי בניתי מאפס, ללא תמיכה וללא גב כלכלי. ההצלחה שלי היתה בזכות הכריזמה והכישרון שלי. שיווקתי גם ל”משכית” המיתולוגית בהנהלתה של רות דיין, ועיצבתי שמלות מבדי כאפייה לאמהות ולילדות. תקופות היצירה שחוויתי מילאו אותי בתחושת אושר.

“בסוף שנות ה-70 אירעו כמה חטיפות מטוסים והכאפייה ייצגה פעילות טרור. בעקבות המצב קיבלתי הוראה ממשרד החוץ להפסיק לשווק ביגוד בסגנון זה. בתחילת שמות ה-80 חוויתי תקופות יצירה פוריות, והשתתפתי בתצוגות בכל הארץ עם דוגמניות הצמרת אז: תמי בן-עמי, קארין דנסקי, חני פרי, פינצ’י מור, חלי גולדנברג ועוד. אלה היו שנים מאוד מאושרות בחיי”.

נשמע שהיה טוב….

“היה טוב אבל לאחר מכן, באו תקופות קשות יותר שהשפיעו על המצב הכלכלי של העסק. לשוק האופנה הישראלי נכנסו שחקני חוץ של אופנה זולה מהודו, ואחר כך מסין והיצירה והייצור בארץ הפכו להיות לא משתלמים. בנקודה זו החלה ההצטלקות הנפשית שלי והתגבשה לסרטן. אני כמובן ממש לא ידעתי מה זה לחלות בסרטן, אבל אני מאמינה שכפי שכתבתי בספר, היקום שלף אותי מהדרך ללא מוצא שהגעתי אליה והטיל עליי תפקידים אחרים בחיים”.

את נראית לי אדם פרודוקטיבי, גם פעילה ספורטיבית, איך לדעתך זה קרה לך?  

“כיום אני מבינה שהסרטן ציווה עליי לעצור. התשובה שנתתי לעצמי היתה: ‘כי אני צריכה לעבור לפאזה אחרת בחיי, לייעוד שהיקום מייעד אותי’. ואכן, עשיתי שינוי בחיים. פניתי ללימודי נטורופתיה והיו אלה שנים מאושרות שבהן נסקתי למעלה והתפתחתי”.

האינטואיציה הנחתה אותי

למזלה, הסרטן שבו לקתה היה קל באופן יחסי ולא היה מסוג הסרטן שמתפשט, אבל הוא כן היה הורמונלי. לילית בחרה בכריתה מלאה ורדיקלית כי הרופאים אמרו שלא תצטרך כימותרפיה או הקרנות. כמו כן, עברה שחזור שד עם תותב: “האינטואיציה שלי הנחתה אותי נכון. לאחר שהסרטן נוקה מגופי לא קיבלתי טיפול תרופתי תומך כי זה לא היה קיים אז, וזה מזל גדול כי נחסכו ממני תופעות הלוואי של התרופות”, היא נזכרת ומוסיפה: “התמודדות עם סרטן היא אף פעם לא פשוטה והיא אף פעם לא מסתיימת. כעבודת גמר בלימודי הנטורופתיה כתבתי על סרטן השד שלי, רציתי לשמוע נשים נוספות שכאבן הפיזי והנפשי היה זהה לשלי. ראיינתי נשים שהסכימו להתראיין ולפתוח צוהר בפניי, וגם גבר שהסכים להתראיין”.

במקום שהסטטיסטיקה של התחלואה תרד במשך השנים, היא עולה, את יכולה להסביר למה?

“בזמנו אחוז התחלואה היה אחת מתשע, אני הייתי ממקימי עמותת ‘אחת מתשע’, וכיום הוא אחת משבע וחצי ומטפס לאחת משבע. בעקבות נתון זה התעורר בתוכי כאב עמוק וחזק. שאלות רבות עלו בי ולא היו לי תשובות. בשלב זה יצאתי למסע מחודש לראיין נשים צעירות ומבוגרות וגם גברים. לא אחטא אם אומר שזו מגיפה שלא מבחינה בין נשים בכל הגילים, אמהות לילדים, רעיות, סבתות לנכדים. הסרטן לא מבחין בין קבוצות אתניות ובמצב סוציואקונומי. כל מה שאני רציתי היה לצעוק, די!”

3לילית נתיבאור עושה כושר גם בגיל 81

לילית נתיבאור עושה כושר גם בגיל 81: “הייתי לבד מול ארבעה רופאים שאמרו לי חד וחלק: ‘יש לך סרטן שד'”

משהו יפה להביט בו

נתיבאור מספרת שלמשפחות רבות אין כלים להתמודד עם הבשורה על הסרטן: “לסביבה התומכת אין ידע ואין הדרכה שתעזור לה להבין למה החולה זקוקה. אין קבוצות תמיכה לילדים. אין קבוצות תמיכה לגברים פגועי סרטן שד. “עמותת ברכה” הוקמה על ידי ליסה כהן במטרה לספק מידע על סרטן תורשתי לנשאים, נשים וגברים. הקשר בין שד, נפש ונשיות הוא עניין שקשה לרופאים להבין. מתי רופאים גברים יבינו ששד מייצג נשיות ושמדובר בעניין רגיש בנפשה של כל אשה בכל גיל, ואני מדגישה, בכל גיל.

“אשה כרותת שד או שדיים חיה עם צלקת פיזית וצלקת נפשית עמוקה (אפילו אם היא עברה שחזור). אני, למשל, עשיתי קעקוע מעל השד הכרות כדי שיהיה לי משהו יפה להביט בו. רופאות נשים רגישות יותר לנושאים הללו, אבל הן מעטות בתחום. בעיה נוספת היא שרופאים רבים מסתמכים על מחקרים שנעשו אי שם על פני הגלובוס ועל סטטיסטיקות. הם מנסים להתאים את החולה למשבצת שלו בסטטיסטיקה ועל פי זה הם קובעים עבורו את הטיפול”.

איך ייתכן שהטכנולוגיה האבחונית והמדע התפתחו, אבל הסטטיסטיקה של התחלואה רק עולה? 

“נושא זה בוער בי לאורך השנים ובעוצמה רבה מאז שחליתי בעצמי. זו הסיבה שהמשכתי לראיין נשים וגברים שחוו את טראומת הסרטן. לא כל מי שפניתי אליו הסכים להתראיין, ולא כל המרואיינות הסכימו לפרסומו של הריאיון. רבות הסכימו ברצון וחשפו את כאבן, תסכולן וכעסן כלפי רופאים גברים שזלזלו בתלונותיהן. גם גברים שחלו חשפו את תסכולם כלפי רופאים שזלזלו בתלונותיהם. הראיונות התנהלו בפתיחות מלאה וכללו גם שאלות רגישות שהפניתי למרואיינים ועסקו באינטימיות, בסקס ובדימוי גוף”.

כיצד הגעתי לאנשים שראיינת?

“פרסמתי פוסט בפייסבוק בקבוצה שנקראת “גמאני” חליתי בסרטן השד, והסברתי לאיזו מטרה אני רוצה ליצור קשר עם נשים וגברים. ההיענות היתה מעל ומעבר למצופה. לאחר מספר שעות היו עשרות תגובות של נשים שהיו מוכנות להיחשף. אחת הובילה לאחרת וכך אספתי 22 נשים ושלושה גברים, ובנוסף נעזרתי ברן ארהרד, מלווה להחלמה, וכמובן בפרופסור זייצ’ק כיועץ”.

הרופאים בישרו לי את “הבשורה”

“הייתי לבד מול ארבעה רופאים שאמרו לי חד וחלק: ‘יש לך סרטן שד’. זה הרגיש לי כאילו תקעו לי פגיון בבטן”, מספרת  נתיבאור בתשובה לשאלתי איך גילתה על דבר המחלה: “ההסברים על האופציה של שחזור השד במהלך הניתוח לא ממש ריככו את הבשורה. המוח שלי נאטם מלקלוט. זה היה מצב שלא ניתן להבנה. איך אפשר לחתוך איבר מגופי ולהחליפו באיבר מלאכותי?

“הבהלה סביב הסיליקון כחומר מסרטן היתה אז בעיצומה והתבררה כמוצדקת. כיום ידוע באופן חד משמעי ששתלי סיליקון גורמים לתופעות לוואי קשות במשך שנות הימצאותם בגופינו, כגוף זר. גם אני סבלתי מתופעות לוואי קשות ונשים רבות סובלות”.

היה לך קשה להשלים עם השינויים שעברת עם גופך?

“היה קושי עם דימוי הגוף שלי. היה לי קשה לחשוף את גופי הערום במקלחת של הבריכה (וזה למרות שעברתי שחזור). כיום המצב השתנה ואני כבר לא חוששת לחשוף. כיום אין לי עכבות, ואני מציגה את עצמי ושלמה עם עצמי ועם גופי. בהתאם לכך גם הסביבה מקבלת אותי. הכול בראש שלנו, וההבנה הזו היא חלק מתהליך ריפוי מתמשך לאורך כל שנות חיינו”.

את הספר ניתן להשיג באתר:

https://www.focus.co.il/pl_product~239-629~15~0.htm

Font Resize
Contrast