בין הנושאים המרכזיים השנה: חקר שורשים ישראלים ומקורות אתניים לצד ביטויים של פחד, אבל וחוסר שקט
צילומים רפי דלויה
בתום ארבע שנות לימוד, באחת מהתקופות המטלטלות בישראל, העלתה השבוע “שנקר” את תצוגת בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה מחזור 2025, בניצוחו של אילן בז’ה, ראש המחלקה, ובהפקתו של מוטי רייפ. בין הנושאים הבולטים השנה: חקר שורשים ישראלים ומקורות אתניים לצד ביטויים של פחד, אבל וחוסר שקט.
דווקא מתוך תקופה זו, שבה התמודדו 36 הסטודנטיות והסטודנטים עם מציאות רוויה באי ודאות, נולדו עבודות שמצליחות לשלב עומק רגשי וחדות רעיונית. הן מעניקות נחמה, אך אינן מהססות לבקר; הן אישיות ומקומיות ועם זאת מהדהדות קולות אוניברסליים.
קולקציות הגמר חושפות מבט כן ואמיץ על העולם, ומציגות דור חדש של מעצבי אופנה שפועלים מתוך חקירה, תגובה וחשיבה עמוקה. הבחירה ליצור, דווקא כשהעשייה מתערבבת בכאב, היא לא פחות מאקט של שפיות והתעקשות על החיים. בין הקולקציות הבולטות השנה:
שירה רזניקוב עסקה בדילמת שמירת המסורת בתוך העולם המודרני. הדגמים שעיצבה יוצרים צללית גוף חדשה ובוחנים את גבולות הגוף הנשי מבלי להעלים את בסיס המסורתיות.
אור רבין מקיבוץ ניר-עם שבעוטף, חקרה אחרי ה-7/10 את דמות החלוץ החדש שלובש בגדי גברים המשלבים אלמנטים טקטיים, כבדים וכהים שמשדרים זעם ואבל והופכים למעין שריון של הנפש. את התצוגה פתח אביה של אור, עמי רבין, הרבש”ץ של הקיבוץ, שניצל מחטיפה.
עינב סעיד, כצאצאית לעולים מתימן, בחנה את המסורת התימנית וחיברה בינה לבין הזהות המערבית. בקולקציית הנשים שילבה חייטות מוקפדת המבוססת על חליפה גברית מערבית עם אלמנטים מהלבוש התימני: רקמות יד, סריגים, עור, הדפסי רשת וצמר.
מאי סונגו, בהשראת העיר דימונה שבה נופים מדבריים לצד הכור האטומי, יצרה קולקציית בגדי גברים השואבת השראה מבגדי עבודה לצד נופי המדבר: טקסטורות גולמיות, עבודות ידניות, צבעוניות מדברית מול תעשייתית, כיסים, רצועות ותפרים גסים ושילוב של בדים קשיחים ורכים.
אריאל ברקה יצרה קולקציה תחת הכותרת “גוף ראשון נקבה”, העשויה מעור טבעי שעבר פיתוחים ייחודיים ועובד בטכניקות של פיסול, מה שמעניק לבגדים מראה פיסולי קשיח, לעיתים מגביל, כמו מעטפת מגוננת אך גם כובלת.
ענבל חפר יצרה מערכות לבוש לנשים וגברים, חיברה בין חייטות של שנות ה-50 לבגדי עבודה מקומיים. התוצאה משלבת חומרים טבעיים כמו קש ועור, אלמנטים מהתרבות המרוקאית, חיבור טלאים וטכניקות סריגה, כמחווה סבתה.
עומר כרמלי קיבל השראה מתצלומיו של אדוארד ברוטינסקי ופסליו העצומים של ריצ’רד סרה – גופי פלדה חלודים ומחוספסים, היוצרים חוויה פיזית של כובד, ניכור ועוצמה תעשייתית – ועיצב חמש מערכות לבוש לנשים, המשלבות טקסטורות מורכבות של צמר, ויסקוזה, עור ומתכת. הגזרות נעות בין מבניות קשוחה, כסמל לשליטה תעשייתית, לבין רכות ותנועה שמבטאות שבריריות וחשיפה. העיצוב שואף לעורר דיאלוג בין יוקרה עיצובית לאחריות סביבתית.
עופר בן אריה התייחס למצב המורכב שבו אנו שרויים מאז ה-7 באוקטובר והתמקד בפעולה יום יומית של נסיעה ברכב ממקום למקום ולקורה סביב באותו רגע. תמונות נוף ארץ-ישראלי מנקודת מבטו של הנהג והסאונד הנשמע ברקע מהרדיו, בשורות משמחות לצד בשורות קשות – גרמו לו לתעד את הנוף על הדגמים ובאמצעות תהליך אסוציאטיבי לבצע פירוק ויזואלי של התמונה לכדי פרספקטיבות שונות.
עדן קיכלר הציבה בבסיס הקולקציה שלה את חליפת האימונית האייקונית, שעברה מטמורפוזה בין הנמוך לגבוה ובין פונקציונליות ליוקרה.
לירון תרקה, כיוצאת לעולים מאתיופיה, הדגישה את המורכבות שבשמרנות ובצייתנות למסורת ועיצבה בגדי גברים, תוך שילוב אלמנטים נשיים המושפעים מנשות העדה האתיופית. הקולקציה משלבת חייטות מדויקת, צבעי אדמה וחומרים כמו צמר, כותנה ועור.
עמית לוי בחרה להפוך את גלישת הגלים להשראה, מתוך מודעות גוברת לבעיית זיהום הטקסטיל הגלובלית. היא זיהתה דיסוננס שקיים בתרבות הגלישה: מצד אחד, חיבור עמוק של גולשים לטבע ומצד שני, שימוש בחומרים סינתטיים מזהמים במיוחד. הפער הזה הפך לנקודת הפתיחה לקולקציה שמבקשת לפרק ולהרכיב מחדש.
שי גרינברג בחנה את הקשר הסבוך בין נשים לשמלות כלה, ובאופן רחב יותר לאירוע החתונה כולו, שעליו לימדו אותנו לחלום עוד מילדות. מתוך מבט ביקורתי ובאמצעות הומור, הדגמים שעיצבה מאתגרים נורמות קיימות ומערערים על הקיים.
ישראליות בפריז: גל גדות, רותם סלע ויעל גולדמן חגגו בתצוגת ההוט הוטור של “דיור”
אברי גלעד מרגש: תורם עשר חליפות לעשרה חתנים!
האחות הטרנסג’נדרית הראשונה בארץ: מאיה עוראבי נולדה כזכר וגדלה בעכו כבן למשפחה מוסלמית