לאהוב את אנה: יומן מסע

לפעמים הריאליטי עולה על כל מציאות: אנה ארונוב מצאה את אהבת חייה, אייל אלגבי, ב”לאהוב את אנה”, ואחרי שבעה חודשים של זוגיות השניים התארסו. באינסטגרם שלה תיעדה ארונוב את מסעה המרתק בעקבות האהבה, כולל הטלטלות שעברה בדרך. הצצה לעולמה של הבחורה הכי מאושרת בעולם

מאורסת: ככה נראית הבחורה המאושרת ביותר בעולם

בדיוק ביום הולדתה ה-37, אייל אלגבי, מנהל מסעדה בן 35, הציע נישואים לאנה ארונוב, מי שרקדה כל הדרך לליבנו בריאליטי “לאהוב את אנה”. הצעת הנישואים קרתה בירושלים וארונוב מיהרה לשתף תמונה באינסטגם שלה עם אייל וטבעת האירוסים וכתבה: ככה נראית הבחורה המאושרת ביותר בעולם. כמובן שאמרתי I Do. התמונה זכתה לכמעט 75,000 לייקים!

מי שעוקב אחרי ארונוב באינסטגרם, נחשף ליומן המסע שלה בדרך אל האהבה המיוחלת. זה לא היה קל, אבל השתלם לה ביג טיים. הנה דברים שכתבה ארונוב בימים שבהם שודרה התוכנית. אוהבים אותך, אנה.

15.11.18: היום מתחיל המסע שלי

לא יודעת מאיפה יש לי כזאת כמות של אומץ, אבל ללא צל של ספק זה הדבר האמיץ והאמיתי שעשיתי בחיי. לפני כמה חודשים קניתי כרטיס לרכבת הרים הכי מטורפת בעולם בלי לדעת את היעד הסופי ואם יש ביטוח למיתקן.

לא היה שום תסריט, טקסט או הכנה מוקדמת. זה היה אמיתי, בלי טיפת זיוף, זה היה מפחיד בלי גרם של בטחונות, זה היה ריגשי בלי פילטרים וריטוש. קפצתי באנג’י לתוך מעמקי נפשי, פגשתי פחדים, חרדות, התמודדתי עם הדבר הכי מפחיד שיש לכל אחד מאיתנו, התמודדתי עם עצמי. אז הלב שלי על השולחן והנפש שלי ערומה לגמרי היום ב-21:00 בקשת 12.

16.11.18: החוויה שלי מצפייה בפרק הראשון

זה מוזר וקשה לראות את עצמי מהצד, זה מדהים להבין איזו דרך עברתי מהדייט הראשון. זה לא פשוט להודות בטעויות או לראות אותם ככה, מול הפרצוף, לזהות התנהגויות שבא לי לשנות, לעדן או למחוק. אני מצליחה לראות איך מדייט לדייט משהו בי מצליח להשתחרר, לקבל יותר, לזהות שיפוטיות, לא להתנגד לשינוי. לתת לרגש לצאת החוצה: לתסכול, לכעס, לייאוש ולעצב. לאט-לאט אני מאפשרת לעצמי יותר ויותר להיות ברגע, להתמסר ולא לנהל אותו. זאת מתנה גדולה לראות את עצמי מהצד ולהבין שיש לא מעט דברים לתקן, להתבונן עליהם ולעשות בדק בית רציני. זה רק הפרק הראשון, יש עוד דרך ארוכה לפניי ללמוד, להפנים, לשנות.

21.11.18: בכיתי אתמול עם עצמי

אז הפרק אתמול הזכיר לי מה לא הספקתי לכאוב תוך כדי הצילומים. איפה הנקודות בהם עוד לא קיבלתי את המציאות. איפה נשארה עוד עבודה לעשות ואיזה מהחברים הדמיוניים שלי שכחתי להושיב על הספה לידי.

בכיתי אתמול עם עצמי. בכיתי כשהבנתי שוב שבמירוץ השייכות שכחתי לעצור לחיות. שכחתי שבסופו של יום אף אחד לא מחלק צל”שים על גמר של רוקדים עם כוכבים, על זמן מצוין במרתון או על בית ספר לריקודים סלונים. בכיתי כשהרגשתי שכמעט שני עשורים אני במירוץ ההוכחות לעצמי שאני לא פחות, שאני כבר ממש כמו כולם, שכמעט ואין לי מבטא, רק כשאני מתרגשת מאוד. בכיתי כשהבנתי שוב שלא באמת התפרקתי שמונה עשרה שנה מהפחד שאף אחד לא יאסוף את השברים שלי ולהסתובב שבורה בעולם זה לא הקטע שלי.

“שחררי, תהיי רפויה, תפסיקי לשפוט, את לא חייבת להיות מצויינת”… אה, נכון, איך לא חשבתי על זה קודם. כמה קל זה ובלתי אפשרי. כמה מבאס שכפתור “ההישרדות” מופעל אצלי תמיד, גם כשכבר מזמן אין צורך לשרוד ואפשר לנשום לרווחה ופשוט להיות. שאפשר כבר לעצור לרגע ולהגיד שאני בסדר, שהצלחתי, להפסיק לשנייה את הטירוף. יש דברים שאין לשנות אותם, אני צריכה פשוט לקבל את העובדות ואת הגלגול הנוכחי שלי. לחיות אותו עד תום ולהפסיק לפחד, להוכיח, להצטיין, לדרוש.

אני מרגישה שיש לי עוד מה לבכות. כי הבכי משחרר ומפנה מקום לרגשות אחרים, כמו שבוקובזה אומר ובצדק. אני לא מאשימה את החברה, העבודה היא רק שלי, אבל אולי שווה להסתכל פנימה ולבדוק איפה כל אחד מאיתנו גורם לסביבה להרגיש זר, שונה, לא שייך או לא מתאים. וכן, כל טוקבק של “עוד רוסיה ממוצעת” עדיין יחזיר אותי לריח זר של פלאפל בחדרה אי שם בשנת 2000.

הלכתי לעשות שיעורי בית וליהנות מהגלגול שלי. בוקר טוב, עולם!

ארונוב: “אנשים בבית עברו תהליכים יחד איתי”

22.11.18: אני רק להגיד תודה

אני רק להגיד תודה. אני מוצפת במאות הודעות ותגובות כל כך מחבקות, נעימות, מזדהות ואוהבות. בא לי לחייך לכל אחד ואחת ולהודות. זו אחת הסיבות שיצאתי למסע המטורף הזה: להצליח לגעת באנשים ולספר לא רק את הסיפור שלי, אלא של עוד אלפי אנשים ולתת לעוד מישהו לעבור דרכי תהליך. ואם הצלחתי, אפילו לרגע, אז זה היה שווה הכל. תודה לכם. ועדיין לא סיימנו.

5.12.18: לא באתי להיות יפה ונכונה

מחר הפרק האחרון, והדבר הגדול והחשוב שקרה בעקבות התוכנית (חוץ מזה שכולם הכירו את פרידה קאלו…), זה שהמון אנשים מצאו את עצמם בדרך שעברתי. חלק סיפרו לי שיצאו לדייטים בזכות התוכנית, חלק הביעו הזדהות עם הקושי בעולם הרווקות. אנשים בבית עברו תהליכים יחד איתי, הסתכלו פנימה, הבינו דברים דרכי.

זאת היתה הסיבה הראשונה שהסכמתי לכזה פורמט לא פשוט. בפגישות הראשונות ב”קשת” אמרתי שחשוב לי לדבר לא רק את עצמי, חשוב לי לדבר בקולות של עוד אנשים שחווים אותו תסכול, ייאוש או כישלון כמוני. אנחנו הרבה, אני יודעתי את זה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.

חלק גם לא הסכימו איתי בדרך וגם זה בריא וגם זה בסדר. לא באתי להיות יפה ונכונה. באתי להיות אני: עם הפגמים, פאקים, תסבוכים, חרדות, חששות ומה לא. חלק פתרתי בזכות התהליך, ונשארה לי עוד עבודה לעשות עם עצמי, כמו לכל אחד מאיתנו. ורק מלראות את עצמי מהצד בכך כך הרבה סיטואציות,  גם בפחות נעימות, בדקתי שוב, עצרתי שוב, גדלתי עוד קצת.

אני מאושרת שהענקתי לעצמי כזאת מתנה גדולה. הלוואי וכל אחד היה עובר רבע מהחוויה הזאת. מחר זה ייגמר, מחר יהיה הסוף הטלוויזיוני למסע שלי. אבל המסע האמיתי שלי ממשיך יום-יום. עם ימים יותר כיפים, מפגשים יותר נעימים וגם פחות. הכל שלי ואני שלמה עם עצמי עוד קצת היום.
תבואו לראות את הסוף.

זאת התמונה הראשונה המשותפת שלנו שצולמה במושב כליל

6.12.18: התמונה המשותפת הראשונה עם אייל

זאת התמונה הראשונה המשותפת שלנו שצולמה אי שם במושב כליל.
כבר חצי שנה של תיקון, הקשבה, תקשורת, נתינה, רגישות, טוהר וחברות מדהימה. באתי סקפטית ולא מאמינה בניסים. רציתי לחוות, לכוון, להבין אבל לא האמנתי שזה באמת יכול לקרות. לא ככה, לא לי. וזה קרה!

תראה אותנו: שמחים כמו ילדים, רוקדים בסלון ואוהבים בלי פחד, מנצחים ציניות ולא מכניסים אגו הביתה. תודה שהיית טיפש מספיק להיכנס להרפתקה הזאת ואני חכמה מספיק לא לפספס את הלב הענק שלך. ככה בדיוק דמיינתי את סיפור הסינדרלה שלי. מזל שלרגע אחד לא הפסקתי להאמין באהבה אמיתית. אני אוהבת אותך עד אין קץ, אייל שלי.

אני ממשיכה לגדול. בזכותו, לידו, יחד איתו

25.12.18: אייל מלמד אותי דברים יפים

אייל מלמד אותי דברים יפים. עליי, על החיים.

הוא מלמד אותי לא לשנות את הפרטנר. הוא מלמד אותי שקבלה זאת קבלה. אין לה תנאים, אין לה סימני שאלה, אין לה ספקות. שלקבל זה להחליט שהחבילה היא לא מושלמת, לא תמיד נוצצת, לא בהכרח מסתדרת באלף אחוז. אבל היא שלך.

הוא לעולם לא אמר את המילים האלו, הוא מתנהג ככה באלף סיטואציות בחיי היומיום שלנו. ואני מתבוננת, סופגת ומפנימה. אם משהו מפריע לו הוא מבקש. מבקש בדרך יפה, מכבדת ונעימה, תמיד בתנאי שזה מתאים לי. הוא משמיע את הרצון או הבקשה, אבל לעולם לא דורש, לא מתעצבן, לא מצפה גם שהדברים ישתנו מיידית. רק שאדע שמשהו מפריע או מציק.

לפעמים גם לא יגיד בכלל, בלי לשמור בבטן. מתוך הבנה שכנראה אי אפשר לשנות מישהי בגיל 36. שזו אני ואת זה הוא בחר לאהוב. ואני לא מושלמת. ואת הפאקים שיש בי הוא בוחר לקבל, בלי לשפוט או לבקר. אני לומדת דרך העיניים שלו כמה זה אפשרי. כמה זה נכון. כמה קבלה יש בזה. כמה אמת.

הרי אף אחד לא יהיה מי שאני רוצה שהוא יהיה בשלמותו. התאהבתי בבן אדם שהוא, במה שהוא גורם לי להרגיש, בעצמי כשאני לידו. כל מה שבא איתו אני גם אוהבת. גם אם בחלק מהדברים זה רחוק ממני, שונה ממני או לא מסתדר בעולם שלי. לפעמים אלו עדיין המלחמות הקטנות הפנימיות שאני צריכה לנצח ולפעמים זאת כבר הדרך שלי ללא מאמצים.

אני ממשיכה לגדול. בזכותו, לידו, יחד איתו.

This is us