לא נשכח ולא נסלח: סבי נורה למוות עם 1,200 מתושבי עירו ונקבר בקבר אחים

אבי, מרדכי אוסקובסקי ז”ל, יצא לקייטנת נוער בקיץ 1941. חמישה שבועות אחר כך כבשו הגרמנים את עירו סלונים שבפולין והוא ברח ברגל לרוסיה. שם גויס לצבא הרוסי, בהמשך לצבא הפולני, וכשעלה לארץ ב-1948, כשהוא רק בן 25, סופח מיד לפלמ”ח. שלושה צבאות בשבע שנים, שבמהלכן הושמדה כל משפחתו

אבי בן השלוש עם הוריו, בלומה ופנחס אוסקובסקי ז”ל, 1926

כשאבי עצם את עיניו לנצח, לפני שבע שנים, אמרתי לרופא שלו: “עוד ניצול שואה מת ואיתו כל מה שנשא בליבו”.

במדינת ישראל חיים כיום 212 אלף ניצולי שואה, עד שנת 2025 צפויים לחיות רק כמחצית מהניצולים, ועוד מעט לא יהיה מי שיספר את קורות שואת היהודים. בשביל זה, אנחנו, בני הדור השני, כאן. כדי לספר, כדי שאף אחד לא ישכח.

מלחמת העולם השנייה תפסה את אבי בסלונים, פולין, כשהוא בן 16 וחצי, נער צעיר שכל חייו לפניו. תחילה כבשו את העיר הרוסים, ומאוחר יותר, ביוני 1941 – הגרמנים. אבי, שהיה כבר בן 18, לא היה אז בסלונים. חמישה שבועות קודם לכן, בחופשת הקיץ, נסע לעבוד במחנה נוער שהיה מעין קייטנה. אז הוא לא ידע כי נפרד ממשפחתו וכי לא יראה איש מהם לעולם.

סבי, פנחס אוסקובסקי ז”ל, החזן של סלונים, נרצח באקציה הראשונה בעירו

יצא לקייטנה וגויס לשלושה צבאות

אבי, שיצא למחנה קיץ, מצא את עצמו במהלך המלחמה מגויס לצבא הרוסי, בהמשך לצבא הפולני, וכשעלה לארץ ב-1948, כשהוא רק בן 25, סופח מיד לפלמ”ח. שלושה צבאות בשבע שנים.

אבי, מרדכי, שכולם קראו לו מוטל, נולד בסלונים ב-1923 ובה גדל עד גיל 18. אביו, רבי פנחס אוסקובסקי ז”ל, היה החזן בבית הכנסת הגדול בעיר, מ-1925 ועד למותו בשואה ב-1941. אמו, בלומה אוסקובסקי לבית בקר ז”ל, נפטרה ממחלה ב-1932. בהמשך, נישא אביו בשנית לגיטל ונולד לו אח בשם נוימק, שגם הוא נספה בשואה והוא בן חמש שנים בלבד.

אבי זכר היטב את הבית שלו בסלונים, שהיה ממוקם ליד הנהר. בית בן קומה אחת עם חצר גדולה. השירותים היו בחצר, אמבטיה לא היתה. פעם בשבוע, ביום שישי, הלכו בני המשפחה לבית המרחץ ליד הנהר ושם התקלחו. בבית דיברו אידיש, בבית הספר למדו פולנית. כמו כל ילדי העיר היהודים, גם הוא למד בבית הספר היהודי “תרבות”. לימים, בביקור שורשים בסלונים, ב-1995, הצליח אבי לאתר את הבית שבו נולד ואף להיכנס אליו. “מבחינתי”, אמר, “זו היתה סגירת מעגל”.

כיתת החזנות של סבי בסלונים. אבי יושב למרגלותיו

במחנה הנוער עבד איתו בחור צעיר מלודז’ והשניים התחברו. מיד כששמעו על כניסת הגרמנים לסלונים, החלו השניים, ב-24.6.41, במסע הבריחה לרוסיה. בשלב ראשון הלכו ברגל 800 ק”מ עד סמולנסק. תחילה צעדו בכבישים ובדרכים גלויות, עד לאותו יום שבו שלושה חיילים גרמנים ירו לעברם.

מאז, הלכו רק ביערות ובדרכים נסתרות, חצו נהרות, ולאט-לאט הצטרפו אליהם עוד ועוד פרטיזנים. ממה הם חיו? בעיקר מטוב ליבם של רוסים כפריים, שסיפקו להם פעם לחם, פעם מרק חם. או כפי שאמר אבי: “מי שלא שמר על הלחם – גווע, מי שלא ידע לשחות – טבע, ומי שלא שמר על עצמו – פשוט נורה”.

מסמולנסק המשיכו ברכבת משא לטמבוב, עוד 800 ק”מ, שם גויס אבי לצבא הרוסי, ועבד בבית חרושת לטנקים, עד ה-22.11.1944. בשלב זה, הרוסים שיחררו אותו והוא גויס לצבא הפולני. הפולנים העבירו אותו ללובלין ובהמשך לז’שוב, שם עבר אימונים במשך שלושה חודשים ויצא לחזית להילחם בנאצים. הוא הגיע כמעט עד לברלין – ואז נגמרה המלחמה.

תמונה משפחתית אחת, מימין לשמאל: סבי, סבתי, אבי, אם סבתי מרי ודודים

אחרי התבוסה של גרמניה הנאצית השתתף אבי במצעד הניצחון בברלין ואף הוענקו לו אותות הצטיינות על שירותו הנועז. בפברואר 1947 שוחרר מהצבא הפולני. בשלב זה, הצטרף לארגון “דרור”, ועד אוקטובר 1947 עסק בהעמסת סחורות של ה”ג’וינט” האמריקאי לטובת ניצולי השואה. כשתמה משימה זו, גנב עם מספר חברים את הגבול לצ’כוסלובקיה, משם לאוסטריה, לגרמניה ובסוף למרסיי שבצרפת, ממנה הפליג לארץ באוניית “קדימה”.

הנער הצעיר שיצא למחנה קיץ ב-1941 הגיע לארץ ב-1948, בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, ומיד גויס לגדוד הפורצים של הפלמ”ח. ב-1949, כשפורק הפלמ”ח הועבר לגולני, לגדוד 13. בפברואר 1950 השתחרר סופסוף מצה”ל ונפרד מהמדים.

אבי בוורשה בתום המלחמה

סבי נרצח באקציה הראשונה בסלונים

לאחר המלחמה פגש אבי חבר מסלונים, שסיפר לו על גורלה האכזר של משפחתו. התברר לו, כי אביו נרצח שלושה שבועות לאחר כניסת הגרמנים לעיר, ב-17.7.1941. הוא היה בין 1,200 היהודים הבוגרים (מגיל 16 ומעלה) הראשונים שנרצחו בה. לדבריו, תחילה ריכזו את כולם ליד התיאטרון המקומי “דום לודובי”, ואחר-כך לקחו את כולם ליער, ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים ענקי בשם “שפאקובו”. זו היתה השחיטה הראשונה.

באקציה השנייה, בין 15.7.1942- 29.6, הגרמנים כבר לקחו גברים, נשים וילדים, ללא אבחנה, ורצחו אותם. כך נרצחה אמו החורגת גיטל, אחיו ניומק, כמו גם הדודים ובני הדודים שלו. אבי ניצל רק בגלל שהוא לא היה שם.

הוריי, מרדכי וטוני אוסקובסקי ביום נישואיהם, 1955 

‏ב-1955 אבי התחתן עם אמי, טוני ז”ל לבית פריג’, טריפוליטאית תוססת, והביא לעולם שתי בנות ובן מוצלחים, שהיו תמיד מקור גאוותו. לימים, נולדו לו שישה נכדים ושני נינים, ואפשר לומר שהיו לו חיים טובים בארץ שכה אהב.

אבי האהוב, מרדכי אוסקובסקי ז”ל, שעבר במלחמה הארורה ההיא את הגיהנום הנורא מכל, שאיבד את כל בני משפחתו, את ביתו, רבים מחבריו, שבמלחמת העולם השנייה שירת בשני צבאות, הרוסי והפולני, ושמיד עם עלייתו ארצה, בודד ואיתו רק הבגדים שעליו, גויס לפלמ”ח – אחרי כל התלאות הללו, בגיל 86 וחצי, הוא לקה במחלת ריאות חסימתית כרונית, שאילצה אותו במשך שנתיים וחצי להיות מרותק לביתו, כשהוא מחובר לחמצן 24 שעות ביממה, עד למותו העצוב.

ולמרות הכל, הוא אף פעם לא התלונן. לא על המלחמה הנוראה ההיא ולא על המחלה הקשה שפקדה אותו בערוב ימיו. כמו במלחמה, גם במחלה הממושכת הוא נאבק בגבורה. כי הוא היה פשוט גיבור.

אחותה של סבתי עלתה לארץ בתחילת שנות ה-30 ואצלה מצא אבי את התמונות ששלחה אמו לאחותה.

ערב יום השואה תשע”ט, מאי 2019