אני, הודיה אוליאל, לוקה בשיתוק מוחין, הגשמתי חלום וסיימתי לימודי רפואה

דר’ הודיה אוליאל, שנולדה עם שיתוק מוחין וסיימה לפני כחצי שנה לימודי רפואה, מעולם לא נתנה למגבלות ולקשיים להפריע לה להגשים חלומות. ביום העצמאות ה-71 למדינת ישראל היא תדליק משואה בגאווה גדולה. רגע לפני, הגשימה עוד חלום ועשתה צניחה חופשית. אצלה השמים הם הגבול וזו לא קלישאה

רגע לפני הצניחה: דר’ הודיה אוליאל עם המדריך שי אהרון

סיפורה מעורר ההשראה של דר’ הודיה אוליאל, בת 27 מאשדוד, לוקה בשיתוק מוחין, שסיימה לפני כחצי שנה לימודי רפואה בטכניון, זכה לחשיפה בכל מהדורות החדשות ובכל תוכניות האירוח, ולא היה אפשר שלא להתפעל מרופאת הילדים החיננית, עם החיוך הגדול, שגברה על כל המגבלות והקשיים וכנגד כל הסיכויים סיימה את לימודיה בהצטיינות.

לקראת יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל, נבחרה דר’ אוליאל להשיא משואה .מנימוקי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים שבחרה בה: “דר’ הודיה אוליאל היא רופאה צעירה המתחילה בימים אלו את תקופת ההתמחות שלה בבית-החולים קפלן לאחר לימודי רפואה אינטנסיביים בטכניון. אוליאל נולדה כפגה ואובחנה כסובלת משיתוק מוחין. הוריה החליטו מן הרגע הראשון לנסות ולשלבה במסגרת חינוכית רגילה תוך מתן תמיכה על ידי אנשי מקצוע. השילוב כילדה שונה הסובלת מנכות גופנית הוליד קשיים פיזיים וחברתיים רבים ובכולם עמדה הודיה בגבורה”.

דר’ אוליאל, כבר הבנתן, מגשימה חלומות. לפני מספר שבועות, לא להאמין, היא עשתה צניחה חופשית. אז איך התחיל הרעיון המשוגע הזה? על כך כתבה הודיה בפוסט מרגש בחשבון הפייסבוק שלה:

דר’ הודיה אוליאל ושי אהרון קופצים מהמטוס. חשוב לא לשכוח לנשום

“כשהייתי בשנה חמישית ללימודים בפקולטה, בחורף, פשוט נמאס לי. הרגשתי שאין לי יותר כוח. היינו בסבב פסיכיאטריה ואז הבנתי כמה אנשים יכולים להיראות שלמים מבחוץ, אך שבורים מבפנים. ומשהו בקושי הפיזי האישי שלי שבר אותי. הרגשתי שאין לי כוח, בכלל. וידעתי גם שאין שום ברירה. אחר כך עברנו לסבב גינקולוגיה ומשהו בקיץ שהתקרב גרם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

יום אחד חזרתי מתורנות והרגשתי שכל הגוף שלי כאוב. אפילו לנשום כאב לי. התחלתי להתארגן לשינה, רציתי לעלות למיטה. הרגל שלי כל כך כאבה שהעליתי אותה למיטה בעזרת הידיים. חשבתי לעצמי שהיה יום מאוד מספק בלימודים, ברוך השם.

בדיעבד, זה אולי היום שהכי ריגש אותי במהלך כל התואר כולו, מפגש אחד עם מטופלת שהטביע בי חותם – כזה שגרם לי שוב להבין שאני במקום הנכון למרות הקושי. הייתי שמחה, ממש מאושרת – ועדיין כאב לי כל הגוף. רציתי לדמיין את עצמי בתוך חוויה שאני לא עושה כלום עם הגוף שלי – פשוט כלום. ופשוט נהנית. נהנית מנוף או נהנית מלחשוב. ככה עלה לו הרעיון לבצע צניחה חופשית. התקרבתי לגיל 26.

התקשרתי לכל מיני חברות שמצניחות וסיפרתי שיש לי שיתוק מוחין. ברגע שאמרתי את זה – פשוט ניתקו. לא הסכימו להעביר לשיחה את האחראי ולא לשמוע מה אני כן מסוגלת ומה לא. פשוט – כלום. התבאסתי ולמרות שרציתי את זה לעצמי כמתנת יומולדת – הענקתי לעצמי מתנה אחרת ולא פחות עוצמתית באותה שנה.

דר’ הודיה אוליאל: “רציתי לדמיין את עצמי בתוך חוויה שאני לא עושה כלום עם הגוף שלי”

כעבור שנתיים נחשפתי ל-2 בחורות שעשו צניחה חופשית בחו”ל – בר ויובל – אחת מהן עם שיתוק מוחין. ככה, החלטתי לנסות שוב. רשמתי בגוגל צניחה חופשית ופשוט עברתי חברה חברה – עד שמישהו הסכים להקשיב. ככה, הגעתי למקום שנקרא – צניחה חופשית – הצנחניה–  שנמצא בקיבוץ שמרת וצנחתי עם שי אהרון.  היה לא פחות ממדהים!!!

אז כמה דברים לציין לטובה על החוויה שלי – היה כיף-כיף!!!

שי היה עם הרבה רגישות. הלכנו על אבנים (כורכר) וקבלתי עזרה בכיף ובלי לעשות דרמה (מתגעגעת לאוכלוסיה בצפון בכללי). עזרו לי להיכנס לחליפה המגניבה (אך מכאיבה) והכל באווירה מהממת. לי ממש חשוב במצבים שאני זקוקה בהם לעזרה – שיהיו רגישים אליי – אם זה לא היה ככה, כל החוויה הטובה היתה נהרסת.

אני לא הטיפוס שיגיד שכואב לו פה או שם או שמשהו לא נוח, ושי היה מספיק רגיש לוודא את זה מולי – מה שהפך את החוויה לכיפית ולא למסכת של עינויים (אם החליפה לא יושבת טוב, לי – זה ממש כואב ומבאס). אחד הדברים שאני הייתי רוצה לעצמי בעבודה זה להיות מספיק רגישה לסימנים אצל אנשים שמתביישים לומר לי שלא נוח להם או שכואב להם או שמפחיד אותם – בעיניי זו יכולת נדירה!!! כזו שאני מקווה שיש לי בעצמי.

דר’ הודיה אוליאל: “אפילו אמרתי בשמים פרק תהילים”

עוד דבר קצת שונה בצניחה שלי: יש צורך לקשור את הרגליים בשרוך עבה מעל לברכיים, כך שתתאפשר גישה למניפולציות לקראת נחיתה בטוחה. נשמע נורא אבל זה עובר בסדר אם אתם סומכים על מי שצונח איתכם.

לא הרגשתי שאני פוחדת גם כשהרגליים שלי היו מחוץ למטוס ותיכף עפנו. כשכבר ממש היינו באוויר פחדתי פחד מוות!!! אפילו אמרתי פרק תהילים. נזכרתי לשאול אחרי מלא זמן אם סוזנה הצלמת המקסימה מרגישה בסדר כי כבר לא ראיתי אותה איתנו.

אז מסקנה בשבילי לשנה הבאה ולכל מי שהולך לעשות את זה: חשוב-חשוב לזכור לנשום כמו שצריך, אפילו באופן מודע. אני פשוט שכחתי את ההנחיה הזו ומתישהו נזכרתי. היה ממש-ממש-ממש כיף עם שי ותפסתי לו ביד כל כך חזק כאילו שזה מה שהולך להציל אותי. מזל שהוא זרם ולא כעס. ומזל באמת שנזכרתי לשאול אחה”צ אם היד שלו לא כואבת באמת.

לאנשים עם טונוס מוגבר של השרירים: החוויה הזו הולכת לכאוב. כאב לי – אבל בו בעת – נהניתי. זה לא כואב יותר מיום עבודה מפרך, ולגמרי שווה את זה. הסטרס גורם לשרירים להתכווץ בבת אחת. מה שגרם לי קצת להרפות זו היכולת לדרוך על משהו במהלך הצניחה (תודה לשי), וגם המחשבה של יאללה, כמה זה כבר יכול להיות מפחיד ביחס לאנשים לא להיט שפגשתי בשנים האחרונות). אז לא מפחיד-  וליהנות מהנוף המדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!! ובטיסה אפילו צפיתי בפקולטה שלנו והתגעגעתי!

אחלה חוויה, ממליצה בחום. בעזרת השם חוזרת ביום הולדת הבא”.