הפוסט המרגש של טרי טמסה, מיילדת אתיופית ב”איכילוב”, שכבש את הרשת

לפני מהומות המחאה של העדה האתיופית אתמול – שכללה חסימת כבישים ברחבי הארץ, שריפת מכוניות, עימותים קשים עם המשטרה ועשרות פצועים ועצורים – העלתה טרי טמסה, מיילדת אתיופית ב”איכילוב”, פוסט מרגש בפייסבוק, ביכתה את מותו של הנער סלומון טקה, וכתבה: “אני מבקשת את זה במיוחד מכל יולדת שאני לצידה בהבאת חיים לעולם: תחנכו את הילדים האלו לכבוד ולאהבת חינם”

המיילדת טרי טמסה: בואו נהיה שבט אחים ואחיות

אתמול בבוקר, כמה שעות לפני מחאת הזעם של העדה האתיופית בצמתים המרכזיים במדינה, עלה בפייסבוק של בית החולים “איכילוב” בתל-אביב פוסט מרגש של טרי טסמה, מיילדת אתיופית ב”איכילוב”, שהצליח לכבוש את הרשת עם 7,700 לייקים ואלפי תגובות ושיתופים. וכך היא כתבה:

“היי, שמי טרי טסמה, מיילדת כאן בבית החולים ‘איכילוב’. אני כותבת ובוכה. יומיים אני מתהלכת כמו סהרורית מאז קבלת הבשורה על הירי בנער סלומון טקה. אתמול, במשמרת בחדר לידה, סייעתי לאשה אחרי אשה להביא את תינוקה לעולם, ועם כל אחת שילדה אני בכיתי יחד איתה. היא על החיים שנוצרו ואני על אלו שהלכו סתם. כשסיימתי את המשמרת עמדתי 4 שעות בפקק בכביש החוף בדרך הביתה. יצאתי מהרכב ונהגים שראו אותי עם מדי מיילדת קיללו אותי מתסכול על האיחור בהגעה הביתה. עניתי לכל נהג וזעקתי את נשמתי כי דמנו לא הפקר.

באתיופיה, ירושלים היתה חלום נשגב. הסיבה שקמנו בבוקר והלכנו לישון בלילה. הייתי בת 8 כשמשפחתי עלתה לארץ הקודש. צעדתי ברגל מאתיופיה דרך סודן במשך חודשים ארוכים. ראיתי מולי תינוקות שמתו ונשים שנפטרו בלידה. הבטחתי לעצמי כבר אז שאם אני אשרוד ואצליח להגיע לארץ ישראל אני אקדיש את חיי להצלת חיים של נשים ותינוקות וככה הגעתי להיות מיילדת ב’איכילוב’, מהמיילדות האתיופיות הראשונות שהוסמכו במקצוע כאן בארץ.

ולצערי, גם אני חוויתי גזענות בקריירה שלי. אני המיילדת האתיופית שאשה סירבה שאיילד אותה רק בגלל שאני שחורה. ‘אני לא רוצה את הכושית הזאת’, אמרה. עד היום אני נושאת איתי את תחושת ההשפלה והפגיעה. סולחת אבל לא שוכחת. הרי הגעתי למקצוע הזה רק כדי לעזור, אז למה מסרבים לעזרה של אשת מקצוע שנחשבת אם יורשה לי למעולה ורק בגלל שהיא שחורה?

בחודשים האחרונים אני מובילה ביחד עם אבי שושן, הדובר של בי”ח, פרויקט בשם “איכילוב מחנכים להצלחה”, שבמסגרתו יוצא צוות מבית החולים למפגש עם תלמידי תיכון בפריפריה. אני מספרת להם שם את סיפורי האישי וזוכה לכזו אהבה וקשב מהילדים המקסימים האלו. רואה אותם ויודעת שבעתיד יהיה טוב, אבל מה לגבי עכשיו? לגבי הילדים שלי? המשפחה שלי? העדה שלי?

אנא מכם ואני מבקשת את זה במיוחד מכל יולדת שאני לצידה בהבאת חיים לעולם: תחנכו את הילדים האלו לכבוד ולאהבת חינם.

בואו לא נפריד יותר בין דם לדם, נפסיק לשפוט על פי צבע עור, נקבל ונאהב אחד את השני כדי שהנוער האתיופי ידע שיש לו עתיד כאן וסיכוי שווה, שנחיה כבר ללא דעות קדומות, אלא באמת כמו השיר, זה שאני שרה עם ילדיי הקטנים מדי ערב לפני השינה, אתם בוודאי כבר מכירים, ‘שבט אחים ואחיות'”.