לוסי אהריש חוזרת לטלוויזיה לאחר שנה של הפסקה: “אף אחד לא ישתיק אותי!”

לאחר שנה של הפסקה, שבה ירדה תוכנית האקטואליה שלה בערוץ 13, לוסי אהריש חוזרת עם תוכנית חדשה לבני נוער בחינוכית בשם “רק בהצבעה”. בין לבין, היא מסכמת את השנה האחרונה שהיתה לה לא קלה: “מבחינה מקצועית הרגשתי שהושתקתי, שמשהו שעמלתי עליו ביחד עם קבוצה של אנשים הופסק”

לוסי אהריש: “השנה הזאת היתה לא פשוטה עבורי. מבחינה מקצועית הרגשתי שהושתקתי, ניסיתי להיות אמא ופעמיים זה נכשל., והשנה שוב פני הרוע נגלו לי”

בתקופה האחרונה, מדי שבוע, מארחת לוסי אהריש, אחד הקולות החשובים בתקשורת הישראלית, דמויות מפתח בחברה הישראלית באירוע שנקרא “מדברים ישראלית” ולוקחת את המשתתפים בו למסע בין הפוליטי, החברתי והאישי, כל זאת בהשתתפות פעילה של הקהל.

באירועים הללו, המתקיימים ב”סינימה סיטי” גלילות, מראיינת אהריש מובילי דעה, פוליטיקאים בכירים, אמנים ופעילים חברתיים, ודנה איתם בסוגיות הבוערות בחדשות, תוך שהיא מנסה להאיר את הפינות החשוכות של החברה הישראלית.

אז עכשיו, כשהיא חזרה לבמה וגם לטלוויזיה (עם תוכנית חדשה לבני נוער בחינוכית בשם “רק בהצבעה”), חשפה אהריש בפוסט גלוי לב כמה דברים שישבו עליה כבר תקופה ארוכה, בעיקר מאז ירדה תוכנית האקטואליה שלה בערוץ 13 לפני שנה.

אהריש: “חשבתי הרבה על מה אני הולכת לדבר בפעם הראשונה על הבמה. חשבתי הרבה במיוחד כי בשבילי זאת היתה שנה של חשיבה. שנה שבה בצורה כזאת או אחרת חזרתי לאזרחות. יצאתי ממסך הטלוויזיה וישבתי בסלון והסתכלתי על מה שקרה כאן בשנה האחרונה בדיוק כמוכם.

“הסתכלתי בעצב ובדאגה גדולה על מה שנהיה מאיתנו. על השיח, על השנאה, על הפילוג, על ההסתה… ובעיקר הסתכלתי על איך הקול שלנו, האינטרס שלנו, הרווחה שלנו, איך כל זה נדחק לאט-לאט מראש סדר העדיפויות בשם אינטרסים פוליטיים ומשחקי שלטון. נדחק עד שהוא בסופו נזרק לפח.

“לא פעם מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה מתוסכלת. מתוסכלת מזה שאנחנו לא מצליחים לנהל פה שיח אמיתי בתוך חוסר ההסכמה. חוסר הסכמה שהוא מבורך במדינה דמוקרטית, יש להגיד גם בריא, רק שבתוך חוסר ההסכמה הזה מצאנו את עצמנו תקועים כל אחד בדעה ובצד שלו.

“אני אשתף אתכם במשהו אישי. השנה הזאת היתה לא פשוטה עבורי. לא פשוטה בהרבה מובנים. מבחינה מקצועית הרגשתי שהושתקתי, שמשהו שעמלתי עליו ביחד עם קבוצה מדהימה של אנשים הופסק לפני שהספיק בכלל להגיע לשיא. שנה שבא ניסיתי להיות אמא ופעמיים זה נכשל. שנה שבא שוב פני הרוע נגלו לי בדמותם של אלה שחושבים שיש להם איזושהי זכות להביע את דעתם על מה אני עושה בחיי הפרטיים.

“רוע כזה שאתה אומר לעצמך, איך הוא בכלל קיים? רוע שמגיע עם פנים גלויות, ילדים, נכדים, עובד במוסדות ציבוריים, רוע שאין לו בושה להגיד את מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה בשם אותו ‘חופש הביטוי’.

לוסי אהריש: “התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית בפעם הראשונה בחיי. ואיך שהתיישבתי אצלה על הכיסא אמרתי לה: ‘אני חושבת שאני בדיכאון…’. היא חייכה חיוך מרגיע ואמרה לי: ‘אם הבנת שאת רוצה לטפל בעצמך, את כנראה פחות בדיכאון ממה שאת חושבת”

“ובתוך כל זה הגיע לו גם רגע שבירה. רגע שבו התעוררתי בבוקר, צחצחתי שיניים ופרצתי בבכי. עשיתי כלים בכיור ושוב פרצתי בבכי, נפלו לי דברים מהידיים והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ מתסכול… הגיע לו הרגע שהבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי.

“אז התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית בפעם הראשונה בחיי. ואיך שהתיישבתי אצלה על הכיסא אמרתי לה: ‘אני חושבת שאני בדיכאון…’. היא חייכה חיוך מרגיע ואמרה לי: ‘אם הבנת שאת רוצה לטפל בעצמך, את כנראה פחות בדיכאון ממה שאת חושבת… את מדוכדכת וזה בסדר… ואפילו, מה אני אגיד לך… זה נורמלי’. נורמלי???

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שנכנסתי להגדרת הנורמלי. כי הרי שום דבר בחיים שלי לא היה נורמלי… הרי אני הילדה הערבייה המוסלמית שחיה בדימונה מעל סניף הליכוד למען השם… (פשוט אבא שלי זיהה כבר בשנות ה-70 את פוטנציאל הנדל״ן בדימונה… פוטנציאל שכולנו מחכים עדיין שיתממש).

“נורמלית?!? אני?!? באחת ההרצאות שלי בבית ספר לפני יומיים שאל אותי אחד הילדים: ‘תגידי, אם את חוטפת כל כך הרבה משני הצדדים, אז למה שלא תבחרי צד?’… המבט שלו אליי היה כל כך אמפטי מלא בסימני שאלה כאילו הוא אומר לי, בשביל מה לך כל החרא הזה?

“ותכלס, אין יום שאני לא שואלת את עצמי את השאלה הזאת… בשביל מה לפתוח את הפה? למה אני לא יודעת לסתום? למה אני חייבת להגיד את מה שיושב לי על הלב ומה שיושב לי בבטן? לא תדברי לא תחטפי… זה מאוד פשוט… ופתאום קלטתי שחלק מהדכדוך שלי הגיע כי הרגשתי שמישהו החליט שהגיע הזמן שלי אולי לשתוק, שמרוב שאנשים צעקו שאני אסתום את הפה ושאני אעוף להם מ’המסך’ שאולי הם ניצחו…

“פתאום קלטתי שהפסקתי להיות ‘נורמלית’ בגבולות הנורמליות שלי… שהפסקתי להיות לוסי… שלרגע חשבתי שאם אני באמת אשתוק אז אולי השנאה הזאת תיעלם, הרוע הזה ייעלם. שאם אני אוריד פרופיל אנשים ישכחו לשנוא סתם כדי לשנוא….

“ואתם יודעים מה? מתברר שזה לא קורה… אנשים לא שוכחים לשנוא, אנשים לא שוכחים איך להיות רעים. אנשים לא שוכחים איך להיות נבזיים. ואני, אני פשוט שתקתי לחינם. לא סתם בחרתי לעלות על הבמה. כבר שנה שהמפיק של האירוע מנסה לשכנע אותי לעשות את האירוע הזה, ואיכשהו מסמסתי את זה. עד אתמול הבנתי שיש סיכוי שלא יהיו פה הרבה אנשים היום, ותוך כדי כתיבת השורות האלה הבנתי שאם אני לא אעלה על הבמה הזאת, מישהו איפשהו ייקח לי שוב את הנורמליות שלי.

“אני עומדת מולכם היום אחרי שנה שתכלס אני חוזרת להיות ‘נורמלית’, אני חוזרת לדבר, אני חוזרת לשאול, אני חוזרת להסתקרן, אני חוזרת לצחוק, אני חוזרת להתרגש ואני גם חוזרת לכעוס… כי אכפת לי! כי אכפת לי שאנחנו לא מוצאים את המכנה המשותף בשפה שבה אנחנו מדברים. כי אכפת לי שלהם לא אכפת, כי אכפת מאיתנו, כי אכפת לי מהישראליות שלנו על כל פניה גווניה ומכאוביה.

אז לאותו ילד ששאל אותי למה אני לא בוחרת צד? עניתי: אני לא בוחרת צד כי אין לי בחירה. כי אלו החיים שלי. אני יושבת על הגדר, רגל פה רגל שם, כמו שאומר השיר, כי שם החיים הציבו אותי. כי שיחקתי באותו ארגז חול עם החברים שלי שהפכו לחיילים, כי פתחתי צום בקריאת מואזין של אללה הו אכבר, כי הייתי אמא של שבת בגן הילדים, כי התרגשתי לראות את המשפחה בעיד אל פיטר והלכתי לראות את סבתא שלי ז״ל אחרי שהיא חזרה מהחאג’, מהעלייה לרגל למכה, כי בכיתי ביום שרבין נרצח, כי התפללתי ששלושת הנערים שנחטפו בידי פלסטינים יחזרו בחיים, וקיוויתי שלא באמת נרצח כאן ילד פלסטיני בידי יהודים כנקמה, כי הדלקתי משואה ביום העצמאות אחרי שנהרתי לקלפיות, כי התחתנתי עם זה שאהבה נפשי עם האיש שלי צחי. בבית שלי. בארץ שלי. במדינה שלי. במדינה שלנו. זאת המציאות שלי, זאת הנורמליות שלי. זאת הישראלית שאני מדברת ואותה אף אחד לא ישתיק.

צילומים: פייסבוק