אנחנו לא משלים את עצמנו ש”הכלה מאיסטנבול” היא תוכן טלוויזיוני איכותי, משכיל ורב-חשיבות, ברור לנו שמדובר בפאן טהור – וזה בדיוק מה שהופך אותו לגילטי פלז’ר מושלם
סורייה ופארוק בוראן ב”הכלה מאיסטנבול”
התוודיתי לא מזמן בפני חברה טובה שלי, שאני מאוד נהנית לצפות ב”הכלה מאיסטנבול”. מדי ערב, לקראת השעה תשע, מאיר בעלי מכין לי ולו כוס תה ושנינו יחד מתיישבים מול הטלוויזיה וצופים בפרק חדש. “אני לא מבינה איך אנשים רואים את השטות הזו”, חברתי הזדעקה. “כל כך שטחי ורדוד!”.
האמירה שלה שעשעה אותי, משום שהרבה מאוד חברים ובני משפחה שלנו צופים בסידרה הטורקית. ואם זו לא “הכלה מאיסטנבול”, אז אלה בנות משפחת קרדשיאן או אפילו נטליה אוריירו – אלא שרובם עושים זאת בסתר. מדוע? משום שאצלנו כאן בישראל, המושג “גילטי פלז’ר” הוא עדיין מקור לבושה מסוימת.
בעולם מודרני וכאוטי, שדורש מאיתנו להיות בפוקוס בכל רגע נתון, גילטי פלז’ר הוא הפעולה ההכרחית שכולנו עושים בסוף היום כדי להרפות מעט את המוח. פעולה שלא מצריכה מאיתנו חשיבה מאומצת ומאפשרת לנו פשוט לבהות, להירגע ואולי אפילו ליהנות. וכן, היא לרוב כוללת צריכת תכנים לא מאוד… אינטלקטואלים. ואתם יודעים מה? זה בסדר גמור!
רובנו רוצים להאמין שהסביבה שלנו תופשת אותנו כאנשים עמוקים, ולכן אין לנו שום בעיה לשוחח על החדשות או על פוליטיקה, אבל עמוק בפנים, אנחנו משתוקקים למצוא עם מי לנתח עד דק את מה שעבר בראשם של תסריטאי “הכלה מאיסטנבול” בפרק האחרון. אנחנו לא משלים את עצמנו שאותו תוכן טלוויזיוני הוא איכותי, משכיל ורב-חשיבות, ברור לנו שמדובר בפאן טהור – וזה בדיוק מה שהופך אותו לגילטי פלז’ר מושלם.
לפעמים הגילטי פלז’ר הזה משרת מטרה נוספת: הוא מספק לנו זמן איכות משותף עם האהובים עלינו. הרי לא תמיד מתחשק לשקוע בשיחה רצינית ונוקבת, וגם מאקטואליה וחדשות צריך קצת הפוגה. הצפייה ביחד הופכת לתחביב משפחתי ולנושא שיחה כיפי וקליל בבית. והיי, הזוגיות של כולנו נראית נפלא בהשוואה לזו של סורייה ופארוק, וגם זה משהו להתמוגג ממנו.