מגע הקסם של מעצבת הרהיטים פטריסיה גלמן: “אני יוצרת לעצמי את פריז הקטנה שלי פה בארץ”

מעצבת הרהיטים העולמית פטריסיה גלמן, שעובדת עבור מעצבי פנים, אדריכלים ולקוחות כמו אילן פיבקו, אלכס מייטליס, אריק בן-שמחון, שרי אריסון ועוד, מדברת לראשונה לא רק על יצירתה והפרויקטים המרתקים שהיא נוטלת בהם חלק, אלא גם על נטייתה הביסקסואלית שאותה הגשימה בגיל מבוגר יחסית אחרי שתי מערכות נישואים שהסתיימו 

מאת: מריאנה אוליצקי

פטריסיה גלמן: “לא כל דבר שהוא ישן הוא בהכרח יפה ואיכותי ואילו מודרני לא תמיד קר ותעשייתי“

כבר למעלה מ-40 שנה שהאמנית פטריסיה גלמן יוצרת ומנהלת פרויקטים עיצוביים שונים, ביניהם עבור מעצבי פנים, אדריכלים ולקוחות פרטיים כמו אילן פיבקו, אלכס מייטליס, אריק בן-שמחון, שרי אריסון ועוד.

עיקר עבודתה כיום הוא ברסטורציה של רהיטים עתיקים ועבודות צבע ייחודיות. אומנם בהיסטוריה הקצרה של ישראל לא תמצאו יותר מדי כיסאות מתקופת הרנסנס או הבארוק, אבל עובדה זו לא מפריעה לה להפוך גם רהיטים בעלי עבר פחות מלכותי ליצירות יחידות במינן.

בעבודות שלה משלבת גלמן צבעים וחומרים כמו פרספקס, הדפסים, עיתונים ישנים, עלי זהב, נוצות ועוד, וניתן למצוא בהן שילוב בין העיצוב התעשייתי לבין תקופת הבארוק, אשר יוצרים הרמוניה מושלמת וקסם ייחודי. “זה לא פסול לשלב אורבני ורומנטי”, אומרת גלמן. “אפשר לשלב עיטורים בסגנון הבארוק גם ברהיטים מודרניים ולא כל דבר שהוא ישן הוא בהכרח יפה ואיכותי ואילו מודרני לא תמיד קר ותעשייתי”.

הסטודיו של פטריסיה גלמן ביפו: כאן היא מעבירה סדנאות וקורסים בשיפוץ, בצביעת רהיטים מסורתית ובציור דקורטיבי

אבל אם נשים לרגע בצד את עבודותיה ויצירתה, לגלמן בת ה-63 היו עד היום חיים סוערים שיכולים בקלות למלא ספר או שניים. היא גדלה בצילו של אב יליד ורשה שבפולין, ניצול שואה ששוחרר מאושוויץ בתום המלחמה בהיותו בן 18 והועבר לפריז יחד עם ילדים וצעירים אחרים. שם פגש את אמה, ילידת קזבלנקה שבמרוקו.

“חיים עם אב ניצול שואה הם מאוד מורכבים”, מסבירה גלמן. “זה אומר חלומות וצעקות בלילה מתוך שינה. עבורו הדבר היחיד שהיה חשוב זה לעשות כסף ולהיות עשיר כמענה על הסבל שעבר. הילדות שלי היתה מאוד מפונקת, כולל בתי ספר פרטיים, מנקות ומבשלות. יחד עם זאת, היה ריחוק מאבא כי הוא היה ממוקד בעיקר בעסקים שלו. אני לא ממש הבנתי את המשמעות של כל הכסף הזה שהקיף אותי. כל מה שהרגשתי זה אבא שיוצא מוקדם, חוזר מאוחר ושם אותנו במעין כלוב של זהב. אבא שלי בנה לבד עולם שלם כאשר הכסף ממלא בו חשיבות גדולה, כי זה שימש עבורו מעין פלסטר לפצע של השואה. אם הייתי אומרת לו שאני רוצה להיות אומנית זה לא היה מתקבל.

פטריסיה גלמן: “בגיל 40 הבנתי שאני רוצה להתנסות במערכת יחסים עם אשה. תמיד הרגשתי שאני נמשכת לשני המינים. למעשה, תמיד עניין אותי הבן אדם עצמו ולא המגדר”

“בשביל ההורים שלי הייתי צריכה להתחתן עם מישהו עשיר ולהמשיך את החיים הנוחים שהיו לי. לי זה לא התאים אבל כיום אני מרגישה שכאשר אני נותנת חיים חדשים לרהיטים ישנים ומצפה חלקים בהם בזהב, אני חושבת שיש בזה קצת מאבא שלי. יש בזה סוג של ריפוי. לדעתי, מצאתי את עצמי באומנות בעיקר כי זה לא חומרי”.

 כאשר היתה בת 18 החליטה משפחתה לעלות לארץ. ההורים התמקמו בסביון וגלמן שהתאהבה בחיי הקיבוץ השתלבה בקיבוץ שפיים. היא נשארה בקיבוץ שנה ומשם עברה לירושלים, שם למדה באולפן והכירה בו את בעלה הראשון, שהיה רופא עולה חדש מאוסטרליה. עד מהרה נולד לשניים בנם היחיד.

בעלה, שהיתה לו קליניקה באוסטרליה, החליט לחזור לארץ הולדתו יחד עם אשתו הטרייה ובנם. אך עבור גלמן אוסטרליה התבררה כסיוט של בדידות וניתוק. “לא היה לי מה לעשות שם”, היא אומרת. “הגענו לעיר קטנה עם מעט תושבים והייתי מסתובבת שם ברחובות ריקים, לבד עם העגלה. מבחינתי, באותה מידה יכולתי לחיות על הירח. בעלי עבד כל הזמן ואני שגדלתי בפריז הרגשתי מאוד מנותקת. אחרי כשנה הודעתי לבעלי שאני חוזרת לארץ והוא מוזמן לבוא איתי אם הוא רוצה. בסוף חזרתי לבד עם הבן שלנו”.

רהיטים מצוירים בעיצובה של פטריסיה גלמן

בארץ נחשפה גלמן לתחום הציור על משי והתאהבה בו. בתוך זמן קצר פתחה שתי חנויות לחפצי בית שהתמחו בציור על משי כמו אהילים, וילונות, כיסויי מיטה. בהמשך, החלה לעצב עבור רשת החנויות לעיצוב הבית “חוויה”, לה עיצבה הרבה מאוד פריטים והיתה מהראשונות שהכניסו לעיצוב הישראלי את  השנדליירים והקריסטלים.

גלמן: “עיצבתי את המוצרים ממש מאפס, כולל עבודה מול נגרים ופחחים. המוצרים נמכרו בכל רחבי הארץ. זה נתן לי תחושה שמלווה אותי עד היום בעצם, שלמרות כל השנים שאני חיה כאן למעשה לא עזבתי את פריז ואני יוצרת לעצמי את פריז הקטנה שלי פה בארץ. אני חיה וזזה ומתלבשת ויוצרת בסגנון מאוד צרפתי”.

בגיל 30 הכירה את בעלה השני – יהלומן בבורסה ממוצא בלגי. אחרי שנה וחצי כבר התגרשה שוב והחלה לחפש תחום חדש להשקיע בו את הכישרון והאנרגיה האדירות שלה. היא נסעה לפירנצה והחלה ללמוד אצל ברטלוצ’י ומאיולי, אשר בנו רהיטים בסגנון ורסאי ולואי ה-16 ועסקו ברסטורציה של רהיטים אותנטיים בני מאות שנים. היא למדה במשך שנתיים את הצביעה המסורתית באמצעות פיגמנטים וחומרים טבעיים ועבודה עם עלי כסף וזהב.

כאשר חזרה לארץ, החלה לאסוף רהיטים מהרחוב ומשוק הפישפשים, צבעה ושיפצה אותם ופתחה חנות בפלורנטין. גלמן: “הייתי הראשונה שעשתה ציפויים בזהב ובכסף, הצגתי את זה בחלון הראווה ואנשים ממש השתאו לנוכח הדברים”. במקביל, החליטה גלמן לבחון גם כיוון חדש בחייה האישיים.

שידה, שולחן קפה ואגרטל צבועים בכסף בעיצובה של פטריסיה גלמן

“כבר נשקתי לגיל 40”, היא מספרת, “כשהבנתי שאני רוצה להתנסות במערכת יחסים עם אשה. תמיד הרגשתי שאני נמשכת לשני המינים. למעשה, תמיד עניין אותי הבן אדם עצמו ולא המגדר, אבל עד אז חששתי מהתגובה של הסביבה שלי ושל אמא שלי. גם החינוך שלי, שהיה מאוד שמרני, לא איפשר לי להעז. באותה תקופה סופסוף הרגשתי שאני יכולה להרשות לעצמי להתאהב באשה.

“הכרתי מישהי, גרנו יחד והרגשתי בת מזל כי יש לי יותר אפשרויות כאדם להתאהב במי שאני בוחרת וליהנות מכל רגע. כיום אני מרגישה כי עם נשים התקשורת יותר טובה והיחסים יותר מלאים. הקושי שלי היה ונותר עם אמא שלי. אבי נפטר מזמן אחרי ששקע בדיכאון כי לא מצא את עצמו בישראל. אמי, כבר בת למעלה מ-90, ועדיין לא מוכנה לקבל את אורח החיים שבחרתי לעצמי. אני עדיין לא יכולה לבוא אליה הביתה עם בת זוג.

“עד היום אני לא מנפנפת ביחסים שלי עם נשים. אומנם לא מסתירה את זה אבל גם לא מדברת בגלוי עם כולם. מי שנתן לי דחיפה לדבר על זה לראשונה בגלוי בראיון, זה דווקא הבן שלי. הוא מאוד הפתיע אותי. הבן שלי מאוד שונה ממני, ממש ההיפך. הוא מתעסק בהיי-טק ונשוי לעורכת דין ואילו אני הבוהמית. התייעצתי איתו והוא אמר לי, ‘לכי על זה ועזבי את מה שכולם חושבים'”.

שידה שנצבעה בשחור ועוטרה בצבע זהב בעיצוב פטריסיה גלמן

בתחילת שנות ה-2000 עברה גלמן להתגורר ביפו במבנה עות’מאני בן 150 שנה ברחוב קדם. את הבית ריהטה בעשרות רהיטים שלה. השיטוט בין החדרים היה כמו מסע בזמן. הבית הייחודי משך אליו הרבה מתעניינים והאירוח בו היה חוויה של ממש ברוח הרוקוקו. גלמן השכירה אותו כלוקיישן לסרטים ולהפקות שונות וארחה בו קבוצות קטנות לארוחות ערב אינטימיות משולבות בהרצאות. “הבית הזה היה מעין במה עבורי במשך שנים, עד שנאלצתי לעזוב אותו לפני ארבע שנים כי התחזוקה שלו הפכה ליקרה ולמעיקה. עבדתי בשביל להחזיק את הבית ולא נהניתי מזה”, היא מסבירה.

כיום מנהלת גלמן את הסטודיו שלה בדרום תל-אביב ברחוב אבולעפיה. בסטודיו היא מעבירה סדנאות  וקורסים בשיפוץ, בצביעת רהיטים מסורתית ובציור דקורטיבי. במסגרת זו היא לוקחת את התלמידים גם לסיבוב בשוק הפישפשים לאיתור רהיטים מעניינים. בתקופה האחרונה פנתה גם לתחום הציור, תוך שימוש בטכניקות שבהן השתמשה בציור על רהיטים. עכשיו היא מעבירה אותן לקנבס.

“קשה לי להסביר את מה שאני עושה, כי זה כל כך מגוון”, היא מציינת. “אני מרשה לעצמי לחיות במין קופסה שטוב לי שם. אין לי טלוויזיה בבית, אני לא מחוברת לחדשות, הניתוק הזה משפיע על העבודה שלי. אני לא אסטרונאוטית, אני יודעת מה קורה פה. אבל ישראל היא מדינה קשה מבחינה פוליטית וחברתית ואני חייבת להגן על עצמי ולא להיכנס לעומק הבעיות שיש בארץ. זה מאפשר לי ליצור ולחזור למקורות שלי וליצור ברוח הזו. כיום אני מאוד לבד בעולם הזה אבל זה משחרר אותי כאומן. היצירה ממלאת המון מקומות וזו המתנה שלי מאלוהים”.