מיה: “כשהייתי צעירה היו לי הרבה יותר דברים מעכשיו. עכשיו אין לי זיכרון אפילו היכן הדברים האלה”
מיה טבת-דיין: “החפצים שלי הולכים ומתמעטים עם הזמן. פעם היו לי המון ספרים. פסנתר. ארונות מכל מיני סוגים. היה לי חדר עבודה מדוגם עם מחברות ותמונות ומזכרות. יוווו, איזה סיוט היה להעביר את כל הכובד הזה”
מיה טבת-דיין היא משוררת, סופרת ומרצה להינדואיזם, ובאמתחתה תואר דוקטור בהינדואיזם ושירה סנסקריסטית. בשבוע שעבר עברה טבת-דיין דירה בפעם ה-26, ופרסמה פוסט מרתק על 10 דברים שלמדה על מעברים, חפצים, משפחה ומה שביניהם.
1.
“בעוד יומיים אנחנו עוברים דירה”, כתבה טבת-דיין. “זה יהיה המעבר ה-26 שלי. 12 מתוכם עם משפחה. אני יודעת כי אתמול עשיתי רשימת בתים, בארץ ובחו”ל, וכללתי בה רק מעברים עם ארגזים והובלות, ולא כללתי כל מיני בתים זמניים שהגענו אליהם סתם עם תיק.
2.
“אחרי מעברים רבים כל כך אין לי יותר שום חיבה לחפצים. גם לא לחפצים שלי. חלקם חדשים, חלקם ירשתי. חלקם הולכים איתי זמן רב ואמורים להזכיר לי דברים, כמו מי הייתי אז, החיים שדמיינתי, ומי שאהב אותי. אבל אחרי כל כך הרבה מעברים אני כבר יודעת שקל נורא להחליף חפצים, שבסוף את לא זוכרת בכלל מה השארת מאחור. ים של חפצים עבר בין ידיי, אבל הזיכרונות החשובים באמת לא נמצאים בשום חפץ. הם פשוט זיכרונות. הם כך או כך איתי.
3.
“בשנים האחרונות אני שומרת רק חפצים שעומדים בשני תנאים. הראשון, שלא אצטרך לשרת אותם. כלומר, למרק, להבריק, לשנע, לכוון, להתאמץ להגן מגניבה. והשני, שיהיו קלים. כלומר, שיהיה קל להעביר אותם. זה כבר נהיה אחד השיקולים שלי כשאני קונה משהו חדש. המעבר הבא תמיד מרחף ברקע.
4.
“החפצים שלי הולכים ומתמעטים עם הזמן. בעצם, כשהייתי צעירה היו לי הרבה יותר דברים מעכשיו. היו לי המון ספרים. פסנתר. ארונות מכל מיני סוגים. היה לי חדר עבודה מדוגם עם מחברות ותמונות ומזכרות. יוווו, איזה סיוט היה להעביר את כל הכובד הזה. עכשיו אין לי זיכרון אפילו היכן הדברים האלה. מתי ואיך נשמטו ממני? עם השנים למדתי, אגב, שאני בכלל לא כותבת טוב כשחדר עבודה מדוגם כזה מחכה לי. ההיפך. לכתיבה שלי אני צריכה את הארעי, את הלא לגמרי נוח, לשבת על איזה כיסא, לתפוס חמש דקות של שקט בצל. סדקי המקום וסדקי הזמן.
5.
“אחרי מעברים רבים כל כך גם בתים כבר לא עושים לי את זה. כלומר, אני אוהבת בתים, אני אוהבת לטעום כמה שיותר מהם, אני אפילו אוהבת לארגן אותם ולייצר לי בית בכל מקום. אבל זה רחוק מאוד מהחברות שלי שבדיוק משדרגות עכשיו לבתים גדולים יותר, משפצות מטבחים, מרהטות מרפסות, מתקינות מדפים מרחפים. אני עדיין מתכננת ריחופים אחרים, מתרגשת מהתנועה הבאה. כשמישהי כותבת בפייסבוק שהיא עברה לווילה מפנקת אני עושה לה לייק אבל במקביל נבהלת ממש מהמחשבה על חיים בווילה מפנקת. אחר כך אני שואלת את עצמי מה לא בסדר איתי, שדבר כזה מבהיל אותי.
מיה טבת-דיין: “היום כשאני חושבת על בית אני חושבת על האנשים שלי, אהוב לבי, זיכרונותיי. אלה הקירות. שם אני גרה”
6.
“בתים שאהבתי נסגרו מפני לעולם (שורה משיר שלי). היום כשאני חושבת על בית אני חושבת על האנשים שלי, אהוב לבי, זיכרונותיי. אלה הקירות. שם אני גרה.
7.
“כשנסעתי להודו בפעם הראשונה, בגיל עשרים ושלוש, הצלחתי להשתרבב לקורס של הדלאי לאמה. אל תשאלו אותי איך. וישבתי שם, בכיתה בדהרמסאלה, ולא הבנתי כלום – לא מה קורה, לא על מה הוא מדבר, לא את המבטא אפילו. אבל בכל זאת כתבתי מה שהצלחתי. הרגשתי שהמעמד גדול ממני ומאי ושכדאי שאכתוב.
“רק אחרי כמה שנים, כשסיימתי תואר שני בפילוסופיה הודית, מצאתי פתאום את המחברת ההיא ואמרתי לעצמי אהההההה, אז זה מה שלמדתי! מתברר שזה היה קורס על אי-היאחזות. אפילו הקפתי את זה בעיגול אדום: נון אטצ׳מנט.
“הדלאי לאמה הסביר איך היאחזות בדברים ובאנשים מכבידה עלינו. מערפלת את הראייה של עצמנו באופן בהיר. ואז, שאל, מה הסיכוי שנהיה עצמנו? כשאנחנו כל הזמן עסוקים בלהיאחז. הוא השאיר את השאלה תלויה בחלל בחדר: איך עושים את הדבר הזה של לא להיאחז, לא לעבוד בלשמר, לא להיות תלויה במקום או באיש. ככה בגיל עשרים ושלוש, נון אטצ׳מנט.
8.
“איכשהו מכל השיעורים שיש לבודהיזם ולדלאי לאמה להציע, החיים הובילו אותי כבר בראשיתם לשבת דווקא בקורס הזה.
9.
“גם היתמות היא שיעור בנון-אטצ׳מנט. גם המסעות. פרידות מחברות. מאהובים. מבתים. לפעמים זה שיעור מאוד משחרר. לפעמים זה השיעור הכי מפחיד שיש. אבל היום אני יודעת משהו על התגמול שבצידו: נדמה לי שהוא משנה את הצורה שבה אני שואלת שאלות.
“במקום לשאול: מה אני חייבת שיהיה לי, אני שואלת מה אני חייבת להיות. ובמקום לשאול מי אני חייבת שיהיה איתי, אני שואלת מי אני חייבת להיות. וזהו. שינוי קטן במילים. אבל כמה שזה משחרר.
10.
“בעוד יומיים אני עוברת לבית ה-26 שלי. זה המעבר הכי קרוב שאי פעם עשינו. כי עדיין רצינו תל-אביב. ומכל הדירות מצאנו אחת דווקא בשכונה שבה גדלתי כילדה קטנה. ליד הסופר שבו סבתא רוזה, סבתא של אמא שלי, היתה קונה לי ליצנים משוקולד. ליד בית הספר היסודי שבו למדתי בכיתה אלף.
“תהיה לנו שם מרפסת שתשקיף על הרחובות של ילדותי. ואני מתכננת לעשות בה את כל פגישות העריכה שלי וסדנאות הכתיבה. ולהיות נוסטלגית. וקצת נודניקית. ולספר לכל אחד מחדש את מה שסיפרתי לכם כאן עכשיו. הסבתא. הבית ספר. הסופר. וגם להשקיף ממנה קדימה. לחוש את הרוח. לשמוע אותה כשהיא מספרת לנו מה היעד הבא”.
מי הגיע לפתיחת התערוכה המדוברת של אמן הפופ-ארט קית’ הרינג בארנה בהרצליה?
הרומן החדש של הפסיכולוגית רוית ראופמן: הסיפור שמעולם לא סופר על הניצולה ממחנה ההשמדה בלזץ
כשאופרה ווינפרי פגשה את ברטה!