בעקבות שיפוץ בית ביוון וכתיבת הספר “סוף החיים”, מיכל רביד נולדה מחדש באמצע החיים

המהפך של רביד, מבעלי רשת “ויקטורי”: “אחרי שנים שהייתי ‘אשתו של’, ו’אמא של’, למדתי להחמיא לעצמי“

מאת: יעל ולצר

מיכל רביד: “בהתחלה לסביבה שלי היה די קשה, רצו את מיכל הישנה, זאת שהתמסרה לילדות ולמשפחה בכל זמן ומצב”. צילום: עוז שכטר

באחת השבתות האחרונות, התקיימה בביתם של מיכל (אלקלעי) ואבי רביד, מבעלי רשת “ויקטורי”, מסיבת בריכה קטנה בסגנון יווני. בין האורחים, בשמלת בד מתנופפת, הסתובבה מיכל, מעצבת פנים, ציירת וסופרת, כשהיא רוקדת ומדייקת במילות השירים היווניים, שהושמעו במקום.

אפשר לומר שיוון עבור מיכל רביד היא קרש הצלה לנפש. שם, באי קטן, בסמוך לאתונה, היא רכשה ושיפצה לעצמה בית, עיצבה אותו בצבעי כחול-לבן יווניים, ובו, לדבריה, מצאה את השקט ואת המזור, סופסוף הבינה עם עצמה מי זו באמת מיכל.

מיכל: “ההתבודדות ביוון הגיעה בעקבות ההבנה, שחלום שהיה לי, שלא אפרט מהו, היה פארסה. דווקא כשחשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה לאחר מסע מפרך, דחקו אותי לפינה ככלי תקול. לאחר שהפנמתי שרק מה ששלי הוא באמת שלי, ללא תחושת קורבנות, אזרתי אומץ והבנתי שאני צריכה אותי, ללא רעשי רקע. למדתי להחמיא לעצמי, הבנתי שזה הזמן ליצירתיות, זה המקום לשקט וזכות לזמן עם עצמי”.

בימים אלו מופץ ספרה הראשון: “סוף החיים”, שקרם עור וגידים תוך כדי שיפוץ הבית ביוון. בקרוב יופיע ספרה השני: “אמצע החיים”. “הספרים מבטאים את השינוי שחוויתי”, היא אומרת. “כיום אני מעמידה את עצמי במרכז, לא אחרים כפי שהיה קודם לכן. תמיד הייתי טיפוס מרצה. בין הספר הראשון לשני הרגשתי שאני צריכה להשתמש במה שאלוהים נתן לי. לא לפחד, לדרוש את המקום שלי בעולם. הבנתי שלהיות אגואיסטית ולאהוב את עצמי זה לא פשע”.

במרכז עלילת “סוף החיים” נמצאת זואי, אשה ישראלית-יוונייה, שמתמודדת עם משבר אישי ואירועים אלימים, כשתוך כדי בריחה מגלה את כוחותיה הפנימיים, ונולדת מחדש. מיכל: “לפני שיפוץ הבית ביוון, לא כתבתי כלום. הייתי ‘אשתו של’, ו’אמא של’, התמקדתי בזה.

“בהיות ‘ויקטורי’ עסק משפחתי, לקחתי חלק בהקמת הרשת. עבדתי בתפקידים שונים, ממחסנאית וקופאית דרך הנהלת חשבונות ועד עיצוב פנים של סניפים חדשים. אבל חשתי שאני בצל, ביקשתי את הרגע בו איוולד מחדש, אפרח ואגיע להישגים גם בזכות עצמי. לא רציתי להישאר יותר שקופה.

עטיפת הספר “סוף החיים”. הגיבורה מתמודדת עם משבר אישי ואירועים אלימים, כשתוך כדי בריחה מגלה את כוחותיה הפנימיים, ונולדת מחדש

“לפני כמה שנים, בעקבות אי אילו בעיות משפחתיות, עזבתי את העבודה ב’ויקטורי’, והתחלתי לעסוק בדברים אחרים. בין היתר התחלתי לטפל בעצמי באמצעות קורסים וסדנאות. התחלתי בהעצמה אישית מתוך מקום כאוב, מתוך הבנה שנתתי ביטחון לכל העולם, חוץ מאשר לעצמי. הבנתי, שלא ממש רואים אותי, כי לא ראיתי את עצמי. בין היתר למדתי את שיטת העבודה של ביירון קייטי, מורה רוחנית אמריקאית. זו טכניקה מדיטטיבית וזיהוי מחשבות ואמונות, שגורמות לנו לסבל. בתרגול העבודה אנחנו מבררים את המחשבות שלנו ולומדים לפגוש את המציאות, בעבר מתוך חוסן פנימי והכרת הטוב. כשהבנתי שאני רוצה לכתוב, לקחתי סדנאות כתיבה, והתחלתי לכתוב את הספר הראשון”.

עד כמה הספר הוא אוטוביוגרפיה?

“בספר הראשון, אני כמו הגיבורה. נקלעת לתוך בלגאן ונסה על נפשה, עוברת תלאות ונלחמת בעצמה כדי לתת לעצמה שחרור כדי לחיות. אבל הספר נשען לא רק על הסיפור שלי, אלא גם על סיפורים ששמעתי מנשים אחרות, שקובצו לתוך העלילה. רציתי להעצים את עצמי וגם נשים אחרות. מכיוון שרציתי שהספר ימשוך גם גברים וגילאים שונים, הכנסתי לעלילה גם את המאפיה האלבנית. המסר הכולל לנשים ולגברים הוא שאסור לוותר. גם לאורך הספר השני אני נשארת עם הרעיון: לא לתת יותר לעולם להחליט עבורי מה אני צריכה להגיד או לעשות, או איך להתנהג”.

צריך הרבה כוח ועוצמות להגיע למקום כזה. את שוברת כלים, משנה את התדמית שלך ואת כללי המשחק.

“נכון. בהתחלה לסביבה שלי היה די קשה, רצו את מיכל הישנה, זאת שהתמסרה לילדות ולמשפחה בכל זמן ומצב. התקשו לחיות עם מיכל החדשה, אמרו שהיא ‘לא שלנו’. אם בעבר בנאיביות ובטוב לב שלי נתתי לאנשים ללחוץ על כפתורים שטובים להם, עכשיו זו מיכל שלא מוכנה שישכחו אותה, שיזניחו אותה, שיקבלו אותה כמובן מאליו, וזה לא סותר כמובן את זה שאני אמא וסבתא אוהבת.

“ב-1 באוגוסט אני סוגרת פה וטסה לבית שלי ביוון, לחודש התבודדות. זה מה שטוב לי. חשוב לי להדגיש, הסיפור שלי אומנם מעלה דמעות ודרמטי, אבל יש בו תשוקה לחיים, מה גם שתוך כדי כתיבה עשיתי שלום עם אנשים סביבי, בוודאי עם עצמי”.

כתיבת הספר הביאה אותך אל האושר?

“בעקבות הספרים הבנתי, שאושר זה לדעת מה עושה אותי מאושרת, וליהנות מהחיים כפי שמתאים לי, לא כפי שמתאים לאחרים”.