עקרון האוטונומיה בין בני זוג

כאשר מי מבני הזוג מגיע לנישואים עם דירה בבעלותו הרי שלכאורה על פי החוק הדירה איננה משותפת כיוון שמדובר בנכס שמקורו לפני הנישואים. סכסוך גירושים שהתגלגל לפתחו של בג”ץ העלה לדיון את השאלה הבאה: האם התנהלותם של בני זוג במהלך חיי הנישואין מלמדת על כך שמי מבין בני הזוג, אשר הנכס רשום על שמו, הסכים לשתף את בן/בת זוגו, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר כל העת רשום כבעליו?

עו”ד אליהו (אליוט) אוקון

אליהו (אליוט) אוקון, עו”ד

בני זוג נישאו בשלהי שנת 1982, ולהם שלושה ילדים. לבעל נכסים שונים שהיו תחת בעלותו עוד לפני נישואיו והיה מוסכם על הצדדים כי הם אינם ברי חלוקה בעת גירושים. בנוסף, שני בני הזוג צברו נכסים שנרכשו במשותף ואין חולק כי כל אחד מהם זכאי למחצית הזכויות.

המחלוקת העיקרית נסובה על דירת המגורים בה חיו בני הזוג 20 מתוך 30 שנות נישואיהם. הבעל הביא לנישואיו מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982 מספר חודשים לפני נישואי בני הזוג ועליו בנו את בית מגוריהם. מעת לעת, השקיעו בני הזוג כספים משותפים בנכס, לצרכי שיפוץ והשבחה.

בשנה ה-31 לנישואיהם גילה הבעל כי האישה בגדה בו והגיש תביעה לביה”ד הרבני האזורי, שחייב את בני הזוג להתגרש.

ביה”ד הרבני, נאלץ להכריע בסופו של דבר בסוגיה האם במהלך הנישואים בין בני הזוג קמה ביניהם הכוונה ליצור שיתוף בנכס הנ”ל (“שיתוף ספציפי”), על אף, שכאמור, לא היה משותף במהותו. ביה”ד הרבני פסק כי יש להכיר גם בבית המגורים בו חיו בני הזוג כבר-חלוקה, בין היתר על יסוד אמירות הבעל כי מלכתחילה היה אמור לשמש “לי או לה לעת זקנה, אם נצטרך בית חולים, נוכל למכור אותו…הצעתי את הבעיה של המגורים אבל אני לא מוכן שחבר שלה יחיה על חשבון פרי עמלנו של שלושים שנה”.

הבעל הגיש ערעור לביה”ד הרבני הגדול, שהפך את פסק הדין של ביה”ד הרבני האזורי וקבע כי לבוגדת לא יהיה כל חלק בבית המגורים שבמחלוקת. ביה”ד הרבני הגדול נימק את החלטתו בכך שיש לתת משקל לעובדה שהאישה בגדה בבעלה ולדבריו, ברור כי קשה לייחס כוונה לבן זוג (היורש), לשיתוף בן הזוג האחר, כשהאחר בוגד בבן זוגו.

בעקבות פסיקה זו, האישה עתרה לבית המשפט העליון.

פסק הדין עוסק בסמכותו של בג”צ להתערב או לא להתערב בפסיקת בית הדין הרבני וכן, מרכז הכובד בפסק הדין: האם דייני בית הדין נתנו משקל יתר לבגידת האישה?

ההסכמה הרחבה בין השופטים שייצגו את דעת הרוב (ד’ מינץ וא’ שטיין) ובין השופט בדעת מיעוט (י’ עמית) היתה כי הדין הישראלי איננו מתיר שלילת זכויות רכושיות בדיעבד, מבן זוג אשר נמצא ‘בוגד’ בבן זוגו וזה, כ”עקרון שאין עליו עוררין”. עם זאת, כב’ השופט י’ עמית, טען כי בית הדין הרבני הגדול נתן משקל מכריע לבגידת האישה ובכך החיל את הדין הדתי על ענייני רכוש תוך דחייה של הלכת השיתוף הספציפי הנהוגה בדין האזרחי (“גירושין ללא אשמה”).

בסופו של דבר, בית המשפט העליון הותיר על כנו את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. הגישה של שופטי הרוב בפסיקתם היא שעוררה התנגדות כה עזה בקרב משפטנים, עיתונאים ואנשי ציבור (כמובן שתלוי בהשתייכותם הפוליטית) שספק אם בכלל היה לה מקום.

צילום: Luke Stackpoole on Unsplash

וכל כך למה?

בני הזוג במקרה זה התחתנו אחרי 01.01.1974 ועל כן חל עליהם הסדר איזון משאבים, שעל פיו מנוע בן זוג לטעון לבעלות על כלל נכסי בן זוגו או על נכס מסוים בטענה כי חלה עליו חזקת השיתוף בנכסים או באותו נכס. יחד עם זאת, יכול בן הזוג לטעון לבעלות על נכסים מכח הסכם מכללא, הנגזר מדפוס החיים בו בחרו בני הזוג וכוונת השיתוף בנכס מסוים ובכלל זה דירת מגורים שהובאה לנישואין ע”י אחד מבני הזוג, תיבחן בכפוף לנסיבות כגון קיומם של חיי נישואין משותפים וממושכים, התנהגות הצדדים והסכמתם המפורשת או המשתמעת ביחס לנכס הספציפי. וכך, טוען כב’ השופט ד’ מינץ כי הפסיקה הכירה בכך שבגידה יכולה להוות נסיבה השומטת את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג.

דווקא חוות דעתו של כב’ השופט א’ שטיין מאפשרת דיון בהיבט של השיח המשפטי, שלצערי כבר דעך בפסיקה, לגבי חזקת השיתוף הספציפי והוא יכולתם של בני זוג לקבוע, בינם לבין עצמם, נוהגים והסכמות על בסיס אמונות, ערכים ונסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג, והדבר נכון גם לגבי שיתוף של אחד מבני הזוג ברכושו של בן הזוג האחר. למעשה, הגישה מדברת בעד חופש הבחירה של בני הזוג בדפוס החיים הזוגיים הרצוי להם ובכלל זה בהסדר רכוש. עיקרון זה מכונה בספרות המשפטית: עקרון האוטונומיה.

כלומר, על בתי המשפט ועל בתי הדין לדלות את קיומה או היעדרה של שותפות שוות זכויות בנכס נשוא המחלוקת מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ציפיות אלו בהחלט יכולות לכלול את התנאי של נאמנות מוחלטת לבן הזוג במישור האינטימי כבסיס להסכמת בן הזוג לחלוק את רכושו עם משנהו שווה בשווה וברור כי עליהם לכבד זאת, בניגוד למצב דברים בו מבוטל רצונו של בעל רכוש שלא לחלוק את רכושו עם בן זוגו בכל מקרה של בגידה.

בכך, בית המשפט העביר מסר ליברלי (בניגוד לביקורת עליו..) שעל פיו דפוסי חיים זוגיים הינם עניינם הפרטי של בני הזוג ובבואנו לדון במקרים כגון אלה מוטלת עלינו החובה לשמור על האופי השוויוני והבלתי- מזדהה ביחס אל דפוסי הנישואין והזוגיות בהם בוחרים בני זוג.