של מי החיים האלה, לעזאזל? לכו לראות את אסי לוי בתפקיד חייה!

לאורך כל ההצגה “של מי החיים האלה” ב”תיאטרון חיפה”, בבימויו של אלון אופיר, שוכבת השחקנית אסי לוי, המגלמת את דמותה של קלייר האריסון, ללא ניע, על מיטת בית חולים בחדר לבן/כחלחל ומנוכר. אבל התנועה סביבה: בתוכה-בתוכנו היא אינסופית

צילום: ז’ראר אלון

אסי לוי ב”הצגה של מי החיים האלה”. נאבקת על הזכות להחליט אם לחיות או למות

ההצגה “של מי החיים האלה” מבוססת על מחזהו של בריאן קלארק, מחזה שהפך גם לסרט קולנוע מפורסם בכיכובו של ריצ’רד דרייפוס ולאחר מכן הועלתה גם בווסט אנד בגירסה נשית בכיכובה של קים קטרל (סמנת’ה מ”סקס והעיר הגדולה”).

קלייר האריסון משותקת מהצוואר ומטה. היא מתעוררת בבית החולים ומגלה שזו המציאות החדשה של חייה. כוחו של המחזה הוא בתנועה בין הגוף והנפש – בעובדה שלמרות שקלייר משותקת, תודעתה עובדת שעות נוספות, ומצליחה להניע גם את הסובבים אותה לעשייה.

קלייר נמצאת לבד בבית החולים, היא החליטה להיפרד מחברה לחיים, לאחר התאונה, כדי לשחרר אותו מהמחויבות לטפל בה ולרחם עליה. היא לא רוצה רחמים מאיש, למרות שהדבר בלתי אפשרי: הצוות הרפואי מיוסר מהעובדה שאשה יפה וחיונית כל כך, שוכבת חסרת אונים ולא יכולה למעשה לעשות דבר.

קלייר מנסה בתחילה לקבל את עובדת היותה משותקת, ואולי אפילו לנסות ולחשוב מה הלאה, מה תוכל לעשות גם כך, במצבה זה. בשלבים אלה היא עדיין “מתלוצצת עם רופאיה”, כפי שנהוג לומר. אולם בשלב מסוים, בתהליך הנפשי שהיא עוברת, היא מחליטה שהמרד היחיד שבו היא יכולה לנקוט – נגד הגוף שבגד, ונגד הגורל,  הוא ההחלטה שלה על חייה. והיא לא רוצה להמשיך לחיות כך. היא בוחרת למות.

שני קליין, שלום שמואלוב, אסי לוי ודוד הררי ב”של מי החיים האלה”

כאן נכנסות להצגה שאלות אתיות של הצוות הרפואי והמערכת המשפטית, והעובדה שהאדם למעשה אינו האחראי הבלעדי על חייו או על מותו. בטרגדיה היוונית, היו אלה האלים שהחליטו מתי מגיע יומו של האדם. באמונה המונותאיסטית האל האחד הוא הקובע, ובזמן המודרני – האלים/האל הם הצוות הרפואי והמשפטי, הנלחמים על חייה של קלייר בחסות החוק היבש, ומבקשים להשאיר אותה כך – משותקת, אבל בעלת תודעה.

בעזרתה של עורכת הדין שלה, בכיכובה של מיכל ינאי, יוצאת קלייר למאבק משפטי כדי לקבל בחזרה את השליטה על חייה, על החלטותיה ועל כבודה כאדם.

צוות השחקנים המלווה את אסי לוי, בבימויו של אלון אופיר, יוצר מעטפת תומכת וטובה להצגה: שלום שמואלוב מרשים כרופא/מנהל המחלקה, שאיתו מנהלת קלייר יחסי אהבה/שנאה, כשהיא מודעת לרצונו לעזור לה, מעריכה ושונאת אותו במקביל. שני קליין (בדאבל קאסטינג עם לירית בלבן), כאחות הפועלת לפי הנהלים, אבל מראה שמאחורי כל נוהל מסתתר גם אדם שצריך לבצע אותו.

את משפטו המפורסם של סטניסלבסקי: “אין תפקידים קטנים”, מדגים בהצגה שון מונגוזה, בתפקיד קטן, אבל מדהים ומלא אהבה, כסניטר שמתייחס אל קלייר כאל האדם הכי בריא מסביב, ולא עושה לה שום הנחות. הסצינה שבה הוא לוקח אותה מהמיטה ורוקד איתה בחדר, כשהיא תלויה עליו ללא ניע, היא אחת הסצינות החזקות והמרגשות בהצגה.

אישית, פחות התחברתי לקטעים המוקלטים של המשפט עם פנינה דבורין כשופטת הממונה על ההחלטה האם קלייר תוכל לצאת מבית החולים או תיאלץ להישאר בו, אבל שאפו לדבורין, אשה אמיצה בפני עצמה, על ההחלטה להצטרף לקאסט כשחקנית.

אסי לוי ושון מונגוזה ב”של מי החיים האלה”

השימוש בווידיאו-ארט, שיצר נמרוד צין, יוצר תמונות נהדרות של דרך ומרחבים (העומדים בניגוד לחדר הסטרילי של בית החולים, בתפאורה יפה ונקייה שיצרה לילי בן נחשון), שאותם מדמיינת קלייר, תוך שהיא שוכבת במיטה משותקת ונותן לנו אפשרות לצאת יחד איתה לטיול תודעתי, על הימים שהיו ולא יהיו עוד. בשלבים אחרים, משתמשת ההצגה באותה טכניקה כדי לשלב את הדיאלוגים עם השופטת, כאשר קלייר מבקשת מהמדינה לתת לה את החירות להחליט על חייה.

מעבר לכך ומעל לכל – אסי לוי. הביטוי הכי נפוץ שבו משתמשים כאשר מדברים עליה הוא “טוטאלית”, וזה כל כך נכון ומדויק לגביה. לאורך כל ההצגה, שוכבת השחקנית אסי לוי, המגלמת את דמותה של קלייר האריסון ללא ניע, על מיטת בית חולים בחדר לבן/כחלחל ומנוכר. אבל התנועה סביבה: בתוכה-בתוכנו, היא אינסופית.

למרות שהתפקיד אינו מאפשר לה יכולת לבצע ג’סטות גופניות, מכל סוג שהוא וכל משחקה נשען על מנעדי קול, טונים, מבטאים והבעות פנים, היא מצליחה להעביר את חוסר האונים שלה מול המצב מחד גיסא, ואת החזקות והתעצומות שהיא שואבת כדי להילחם על כבודה מאידך. בעיניי, זהו התפקיד הטוב ביותר שעשתה בתיאטרון עד היום. היא מסיימת את ההצגה עם תשואות גדולות מהקהל, שבהחלט מגיעות לה ועם דמעות אמיתיות : שלה ושלנו.

“של מי החיים האלה” אינה הצגה שיוצאים ממנה בחיוך או מספר ש”היה כיף”. זו הצגה שכאשר יוצאים ממנה מבינים עד כמה יש בכוחו של התיאטרון לחבר אותנו לדילמות ולקונפליקטים, שאולי לעולם לא תהיה לנו תשובה חד-משמעית לגביהם, ועם השאלה שעדיין מהדהדת אצלנו גם לאחר מכן: עד כמה באמת יש לנו שליטה על חיינו?

משתתפים: אסי לוי, דור הררי, דניאלה דלין, ירדן תוסייה כהן, לירית בלבן/ שני קליין, מיכל ינאי, פנינה דבורין, שון מונגוזה ושלום שמואלוב.

“של מי החיים האלה?”, “תיאטרון חיפה”.