דידי הררי נפרד מאשתו מירית: “את תמיד תהיי לי שמש, לעולם תהיי כמו ציפור נודדת במרחב”

“הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי, גיליתי את עצמי מחדש”, כתבה לפני שנתיים מירית הררי, שהלכה אתמול לעולמה. התובנות של האשה שהסתכלה באומץ למוות בעיניים

מירית הררי ז”ל עם שלוש בנותיה במיטה המאולתרת בסלון ביתה בבצרה, ששימשה אותה בימיה האחרונים

אחרי שנתיים ארוכות שבהן נאבקה מירית הררי, 52, בסרטן הלבלב ששלח גרורות גם לכבד, היא הלכה אתמול בבוקר לעולמה. אומרים שצדיקים עוזבים את העולם ועולים לשמים בראש השנה. מירית נפטרה ביום החג השני של השנה החדשה.

את הימים האחרונים לחייה העבירה מירית בביתה, שאותו הפכה להוספיס כשהיא מחוברת לחמצן. היא סבלה מדימום משמעותי ומקושי בנשימה, אך הפסיקה את כל הטיפולים. הכי טבעי היה לה להיות בסוף דרכה בחיק משפחתה – עם הבעל דידי הררי, שלוש בנותיה ושני נכדיה.

אתמול בערב פרסמו בנותיה – מאיה, אבישג ונועה – פוסטים ונפרדו מאמן. “היום שבו השמש הפרטית שלי שקעה וגם חצי מהלב שלי”, כתבה מאיה, הבת הבכורה. אבישג, האמצעית, שנישאה בחודש שעבר, נפרדה במילים: “רק אני מול ים שלם ולב שבור. אמא שלי, לנצח תהיי שלי”. ואילו הבת הקטנה נועה כתבה: “אהבת חיי שלי, מקווה שאת עדיין עם חיוך שם למעלה. אוהבת שכואב בגוף”.

שעה אחר כך ספד לה גם דידי בפוסט מרגש באינסטגרם וכתב: “את תמיד תהיי לי שמש, לעולם תהיי כמו ציפור נודדת במרחב. בשמי ובשם משפחתי, אנו מודים לעם ישראל על החיבוק החם שאנו זוכים לו בשעות קשות אלו עם לכתה של מירית אהובתנו”.

לאורך כל מחלתה שיתפה מירית את עשרות אלפי עוקביה בפוסטים מרגשים על הרגעים הקשים ועל הרגעים המרגשים, על הכאבים הבלתי נסבלים ועל החום והתמיכה שהיא מקבלת בלי סוף, על החיים ועל המוות. כשהיא מודעת לתמיכה ולכוח שהיא מעניקה לחולים אחרים ולמשפחותיהם.

מירית ודידי הררי עם שני הנכדים

את הפוסט האחרון פרסמה לפני 11 יום, ב-9 בספטמבר, שבו שיתפה את התלבטותה אם להישאר בבית החולים או בבית. “ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת”. היא בהחלט הבינה שהמוות שלה קרוב והוסיפה: “כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום. אני מוכנה לשעת השין”.

החודש האחרון לחייה היה עמוס, כהרגלה. היא הספיקה לחתן את בתה אבישג באירוע שנערך בחצר המשפחה במושב בצרה שבשרון בנוכחות בני משפחה וחברים קרובים. בשבוע שעבר קיבלה את אות הנשיא להתנדבות לשנת 2020 לאור פעילותה בעמותת סח״י (סיירת חסד ייחודית), ואף נבחרה ל”אשת השנה” של “לאשה” וכיכבה על שער גיליון ראש השנה של השבועון.

מירית ידעה שימיה קצובים. כשנשיא המדינה, רובי ריבלין, העניק לה אות ההתנדבות, ענתה לו, מוקפת בבני משפחתה: ״אני רוצה להודות לך. זה רגע כל כך משמעותי, חשוב ויקר עבורי. בשבילי, בסוף דרכי, לקבל את הפרס המשמעותי הזה זה לצאת לדרך עם ברכה עצומה”.

מיד עם היוודע דבר מותה אתמול, אלפי אנשים כתבו לה הספדים מרגשים ברשתות החברתיות, וכן פוליטיקאים ואמנים רבים. ראש הממשלה בנימין נתניהו כתב: “לדידי הררי חברנו האהוב, אנחנו מחבקים אותך ודואבים איתך ועם הבנות על האובדן הקשה מנשוא של אשת חייך האהובה מירית שנלחמה בגבורה ובאצילות במחלת הסרטן עד רגעיה האחרונים”.

יו”ר האופוזיציה יאיר לפיד כתב: “הלב עם משפחת הררי, דידי והילדות. מירית היתה השראה לכולנו. החיוך והמאבק שלה במחלה השאירו אחריה מורשת של עוצמה ונחישות. מי ייתן ולא תדעו עוד צער”.

ח”כ יפעת שאשא-ביטון: “גם ברגעי הקושי מירית הביעה אופטימיות מעוררת השראה, כשבחרה להישאר נאמנה לרצונותיה ולהנאות הקטנות שבחיים. מירית ומשפחת הררי כולה הם סמל להתמודדות, אופטימיות ונחישות גם ברגעים מורכבים. אני שולחת חיזוקים למשפחה הנפלאה ובטוחה שערכיה של אמכם והלך רוחה ילוו אתכם תמיד”.

מירית הררי והקיאק. היה חלק בלתי נפרד מחייה

ח”כ מרב מיכאלי: “מירית הררי נתנה דוגמה חיה לאפשרות הבחירה בחיים. היכולת לבחור להסתכל למוות בעיניים, אבל לא פחות מזה – לחיים. אשה שהלב יוצא אליה ואל משפחתה. יהי זכרה ברוך. ניחומים גדולים לדידי ולילדות”.

השחקנית שני כהן, שאחותה הצעירה נפטרה מסרטן, כתבה: “את אדם יקר לאנושות. נגעת בכל כך הרבה אנשים, חירבת להם את כל מה שהם מכירים ונתת אלטרנטיבה. אלטרנטיבה שלאנשים מסוימים היא בלתי נתפסת. כמעט כמו שתגידי להם שהשמש זורחת בלילה. ובכל זאת הצלחת. אני רוצה לומר לך תודה. תודה שהיית הראשונה לנרמל את המוות, את המעבר לצד השני”.

גם רותי שילוני, כתבת חדשות 12 שליוותה את מירית לאורך מחלתה, סיפרה אתמול: “כששאלתי אותה מה היתה רוצה שיזכרו אחרי מותה, ענתה לי ש’הדבר הכי חשוב לה הוא מסר של אהבה’. והיא יישמה את זה בכל מקום, בעיקר בבית: רק לראות אותה עם דידי והבנות – יחידה מובחרת בימי שיגרה שהפכה סיירת חוד בימי מחלה. אוהבים, מחבקים, כנים”.

הפוסט האחרון של מירית

פורסם ב-9 בספטמבר 2020: “הזמן, יש לו משמעות אחרת. אני לא מאחרת לשום מקום. שוכבת במיטה או יותר נכון בסלון. זאת המיטה שלי בימים האחרונים. גם מקלחת אני עושה בחצר. דידי והבנות מקלחים אותי. לעלות קומה מצריך מאמץ מיוחד ואני מחוברת לבלון חמצן.

“אפילו לצחצח שיניים אני לא חייבת. כבר לא צריך לשמור על כלום, גם לא על השיניים. רק היגיינה חשובה וגם זה כדי שיהיה נעים. אני מתקלחת בחצר באוויר הנעים.

“כמה ימים אחורה, יום ראשון שמונה בבוקר. חדר 29 במחלקה האונקולוגית. דידי והבנות, אחותי נילי, פרופסור וולף, דר’ רוני צבר ואני נפגשים לשיחה של פנינו לאן?!

“אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מיליון תרופות לווריד ומחוברת לצינורות. אפילו לרדת לשירותים זה כמעט בלתי אפשרי, צריך לנתק אותי מהכל. איך ממשיכים? למצב הנוכחי אין ממש פתרון.

“האפשרות היא להישאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת, או לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת וליהנות מרגעי חסד בבית. ליהנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם.

מירית הררי מחוברת לאינפוזיה באחד הטיפולים ב”איכילוב“

“ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת. פרופסור וולף אומר להישאר ודר’ רוני צבר מאמין בבית. המשפחה פוחדת אבל ההחלטה היא שלי.

“בלה האחות המקסימה נכנסת לחדר ושואלת, ‘באיזה שולחן הזמינו מורפיום?. כולנו צוחקים, היא משחררת את האווירה. מתברר שגם בערוב ימיך אתה עוד יכול להתאהב. אני מאוהבת בבלה האחות. היא עושה את עבודתה מהנשמה. מטפלת בי כמו ביהלום הכי יקר בעולם. ברכות, באהבה, במסירות.

“אני מחליטה ללכת הביתה. האמבולנס מגיע. הגוף משקשק. הדרך מאיכילוב נראית לי נצח. פוחדת לזוז שמא הדימום יתגבר.

“הגענו. אני על הספה בסלון. כל הציוד מוכן. מתאקלמת בבית לאט-לאט. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחיות רחמניות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום-יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום ועוד והנה יום ד’. כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום… לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח.

“סיטואציה הזויה לכל הדעות. בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין.

“אתמול ברגע נעים אחותי שואלת, ‘האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?’. ואני עונה, ‘בוודאי שכיף לנו’. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו, ולהפיק ממנו את המקסימום. להיות טובים ולהבחין בין העיקר לתפל. בואו נהיה טובים! אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב”.

מירית הררי באשפוז האחרון שלה בבית החולים

הפוסט הראשון על המחלה

ב-4 בפברואר 2019, חשפה מירית לראשונה את דבר מחלתה, וכך היא פתחה: “שמי מירית הררי, בת 51, נשואה לדידי, אמא לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים מהממים.

“בחודש ספטמבר אובחנתי עם סרטן בלבלב. לפני כחודש, הניתוח המורכב להסרת הגידול הופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד.

“אני מסרבת לדעת באיזה שלב אני, לא מעוניינת לשמוע אלו תופעות לוואי עוד צפויות להיות, מתעלמת מהסטטיסטיקה ולא, אני ממש לא חיה בהכחשה אלא בהחלט יודעת מה המשמעות של המחלה הזו.

“ואחרי כל זה, אני רוצה לומר לכל מי שקורא אותי – הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי.

“כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים. עד לפני עשור גם מקצוע רשמי לא היה לי. הייתי הבת של, אשתו של ואמא של. אשת משפחה למופת אמרו עליי. ואני? לא הכרתי את עצמי. בגיל 21 כבר התחתנתי ומיד אחרי הפכתי לאמא והחיים היו סביב הבית, המשפחה והילדים. חיה בצורה מושלמת חיים של אחרים. בגיל 40 התעוררתי על עצמי והלכתי ללמוד קואוצ’ינג ואז גם גיליתי את עצמי מחדש כמטפלת ויזמית. הייתי קמה כל יום בחמש בבוקר והולכת לישון באחת בלילה. עובדת מסביב לשעון ומתזזת מצאת החמה עד השעות הקטנות של הלילה כדי להספיק את כל מה שלקחתי על עצמי ליישם”.

יהי זכרה ברוך.

הצילומים מדף הפייסבוק של מירית הררי ז”ל