טיפול שורש לזוגיות: מי אמר שאי אפשר ליישם את היתרונות של גירושים בחיי נישואים?

הסיפור מעורר ההשראה של הזמרת סלעית פרידמן-בירן שעשתה מהפך מעצים בחייה אחרי 18 שנות נישואים

סלעית פרידמן-בירן: “הזוגיות שלנו היתה גם נפלאה לאורך השנים, לכן לא הצלחנו לשים לב לדברים שדורשים שינוי וטיפול שורש מהיסוד”. צילום: נוי עורקבי

סלעית פרידמן-בירן, זמרת ויוצרת המוכרת מהימים שבהם גילמה את דמות הגננת סלסלית בערוץ “הופ!”, נשואה כבר 20 שנה למוזיקאי צליל בירן המבוגר ממנה ב-18 שנה. ממרומי 20 שנות נישואים, ובגילוי לב, היא מספרת על המשברים שחוו בזוגיות, כולל טיפולי פוריות ומעבר מהעיר הגדולה לכרכור, על רגעי התובנה ועל הדרכים שסייעו להם לצלוח את המשברים ולהמשיך בחיי זוגיות טובים.

“המשבר לא נרקם בהדרגה, אלא בהתעוררות פתאומית ועוצמתית”, מגלה סלעית. “ברגע אחד נפתחו לי העיניים והבנתי שיש חלקים ממש מעוותים בזוגיות שלנו. ההפתעה היתה מוחלטת, כי לכל עיוות היה לנו הסבר.

“היינו עם חשבונות בנק נפרדים, לדוגמה, כי הרגשנו ‘עאלק זוג נאור ומתקדם’, ובגלל שהכסף המשפחתי בעצם היה אצלו בחשבון, הילדים שלנו היו שומעים את אמא מבקשת מאבא רשות להביא בעל מקצוע, ואבא בדרך כלל מסרב.

“כיום אנחנו יודעים שלצליל יש ‘חרדת בעלי מקצוע’. מתברר שיש דבר כזה, שנוצר אצלו בגלל מקרה טראגי משפחתי מהעבר – אבא שלו, המוזיקאי שלמה בירן ז”ל, סיים את חייו בשוד אלים במקסיקו, על ידי השומר של הבית שלו. אז ברור שאחרי כזה דבר, החרדה של צליל מובנת. רק שלא הבנו את זה כל השנים”.

זה סיפור אחד.

“עוד דוגמה היא שכל השנים הרגשתי שאני זקוקה למגע ולחיבוקים מעבר לרגיל. שמתי לב שאני כל הזמן שמה עליו ידיים, מנסה למשוך את תשומת ליבו. הרגשתי שאני הבעיה. כשהלכנו לטיפול זוגי פתאום נפל לנו האסימון – הבן אדם פשוט מעולם לא יוזם בעצמו. אם אני לא יוזמת – אין שום מגע, למעט סקס. אפילו כתבתי לו על זה שיר פעם, על זה שלפעמים אני פשוט צריכה חיבוק, בלי כל ה”להתפשט”…

“חשוב לי להסביר – הזוגיות שלנו היתה גם נפלאה לאורך השנים. הדוגמאות האלו צובעות את זה מאוד חד ערכי, אבל זה לא כזה. זה מה שגרם לכל להיות כל כך מסובך, כי היה גם כל כך הרבה טוב שלא הצלחנו לשים לב לדברים שדורשים שינוי וטיפול שורש מהיסוד. לגבי המגע, למשל, הוא לא יזם, אבל זה לא שחיינו בקור. התסכול גרם להאשמה עצמית על זה שאני בת זוג בעייתית, שכל הזמן רוצה, כשבפועל כל ההאשמה הזאת היתה לא נכונה ומיותרת.

“יש כאן מסר חשוב בעיניי לכל הנשים. במשך 18 שנה ריחמתי על בעלי בגלל הילדות העשוקה שלו, ובגלל זה גם לא קיבלתי הרבה דברים בסיסיים שאשה אמורה לקבל ולהרגיש, וגם, וזאת נקודה חשובה – מנעתי ממנו להתפתח, לעבור תהליך בעצמו, כי כל הזמן אמרתי לו ולעצמי, ‘זה בסדר, אני מסתדרת, זה מה שיש ועם זה ננצח'”.

וכשהתעוררת, פתאום החלטת שזה כבר לא בסדר?

“בדיוק ככה. הדבר הראשון שעשיתי, לצערי, היה להפיל עליו את כל האשמה שהפלתי על עצמי כל השנים. אם קרסתי כלכלית הפלתי את זה על העובדה שאני ‘לא אחראית’. בפגישה עם יועץ כלכלי ראיתי שהוצאות רבות של הילדים נופלות על כתפיי, בלי שבכלל ספרתי את זה לעצמי. אז ברגע הראשון האשמתי, “איך לא ראית שאני מוציאה כל כך הרבה כסף וזה מקריס לי את החשבון?’, ‘איך התנהגת אליי כל השנים?’. באמת הכאבתי לו. אם יש משהו שאני מתחרטת עליו זה על זה. אבל זה הכי טוב שהיה לי באותו רגע. כיום אני כבר יודעת לא להאשים. ‘זאת לא אשמתך, זו הילדה שבי’, זה שיר שנכתב בדיוק על זה”.

סלעית פרידמן-בירן: “עברנו פרידה וחיבור מחדש, אפשר להגיד שעברנו ביחד לפרק ב’ של עצמנו”. צילום: נוי עורקבי

איך פתרתם את זה בעצם?

המצב נהיה כל כך גרוע, שכל משפט שיצא לנו מהפה הכאיב. לא הצלחנו לנהל שיחה, כל אחד פירש כל מילה של השני כפוגענית, למרות שזו לא היתה הכוונה. בגלל שצליל סירב ללכת לטיפול זוגי, החלטתי ללכת לבד. הבנתי שברגע שאני אלמד לדבר בצורה שלא פוגעת לו בנקודות הרגישות – נוכל להתחיל את השינוי. וזה עזר. לאט-לאט הצלחתי ליצור לנו ‘איים של שפיות’, עד הרגע שבו המטפלת אמרה לי ‘זהו. חייבים כבר את שניכם פה’.

“היה איזה רגע של שפל עמוק, שהבהיל את שנינו, ואז צליל הסכים ללכת לטיפול, מתוך ייאוש. המטפלת המדהימה שלנו, הדס קאן, עשתה לנו ‘טיפול שורש’ לזוגיות, בעדינות שלא הכרתי, וגרמה לנו לראות את הדברים מנקודות מבט חדשות. היא הלכה אחורה לפצעי הילדות מתוך כבוד ובזהירות, ובעצם גם לימדה אותנו איך לדבר וגם עשתה לכל אחד מאתנו טיפול על ילדותו”.

ואחרי הטיפול, איך בניתם את הזוגיות מחדש?

“עברנו פרידה וחיבור מחדש, אפשר להגיד שעברנו ביחד לפרק ב’ של עצמנו. ובאמת אחרי שניקינו את כל מה שהכאיב מתחת לפני השטח במשך כל כך הרבה שנים, צפו ועלו כל החוזקות של הזוגיות הזאת – ההומור שצליל הביא איתו, הקלילות, האהבות הגדולות המשותפות שלנו. נזכרנו בעצמנו.

“כבר שנים שאני חוקרת את עניין העוצמות הנשיות ואיך הן מצליחות או לא מצליחות להתבטא בזוגיות, אז בשיא המשבר התחלתי ממש לראיין כל אשה שפגשתי, אפילו לפגישה עסקית שלא קשורה לנושא הזוגיות, ולמדתי המון! לגרושות, למשל, יש הרבה יתרונות, אז שאלתי את עצמי – מי אמר שאי אפשר ליישם את היתרונות האלה בחיי נישואים??

לחיות כמו גרושים כשאתם נשואים?

“כמובן שלא לגמרי, אבל יש כמה חלקים כיפיים שאימצנו לעצמנו: הסדרי ראייה, למשל. כמישהו מאתנו צריך קצת זמן לעצמו, השני לוקח את הילדים ליומיים לאיזו אטרקציה, או לדודים בגולן, ויאללה מתאווררים קצת. או בליינד-דייט – אחרי כל הקושי החלטנו להתחיל מחדש, וארגנו לעצמנו דייט ראשון.

“בדייט לבשתי שמלה סקסית, הגענו לחוד והתחלנו לשאול אחד את השני שאלות כאילו אנחנו לא מכירים. זה היה כל כך כיף ומרענן, שהמשכנו את המשחק איזה שבועיים, כולל מפגש עם חברים קרובים שצליל ביקש מהם שיתייחסו אליי כאילו הם לא מכירים אותי.

“פתאום קלטתי איך אני מתנהגת שונה, איך אני משקיעה בלבוש, בהתארגנות, וקלטתי עד כמה איבדתי את זה בנוחיות של זוגיות ארוכה. אז חידשתי מלתחה, התרעננתי מחשבתית, ויאללה – כל פעם אפשר להמציא את עצמנו מחדש”.

המשבר בחיי הנישואים הוליד גם שינוי בקריירה. כעת סלעית פורצת בקריירת סולו ומשלימה את המעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים. באלבומה החדש היא עוסקת בהעצמה נשית כדי לעודד נשים לפרוץ בכל התחומים, לטייב מערכות יחסים, להילחם ולהצליח.

ספרי על האלבום.

האלבום הוא הגשמה עצומה. לאחר 18 שנים שבהן הופעתי עם בן זוגי בשירים של אחרים, הבנתי שיש לי שליחות – שירים משלי שמדברים בדיוק על זה – על הזוגיות, על המשברים, בלי ליפייף את המצב. השיר הראשון שיצא, ‘ציפור מדבר’, הפך להמנון מחאת הנשים וקיבל חיבוק מרגש מכל תחנות הרדיו כמעט. גם שיר הנושא של האלבום, ‘למצוא לי מקום’, שיצא חודשיים לפני המלחמה עדיין משודר עד היום”.

ואיך המלחמה השפיעה עלייך?

כשהחלה המלחמה, נולדו אצלי ערבי נשים, שבמסגרתם אנחנו נזכרות מחדש בעוצמות שנולדנו איתן, ושקצת נשכחות מאתנו לפעמים, ומתחזקות ביחד. אני קוראת לזה ‘העמקה קלילה’, כי איכשהו קורה בערבים האלה הקסם של שילוב בין שירה ביחד לבין כלים פרקטיים שהן יוצאות איתם ליומיום של אחרי. בקרוב אני מוציאה “ריטריט חברות” ראשון של נשים ליוון, שבו נעשה בדיוק את אותו דבר – הרבה פאן בשילוב העמקה קלילה, בלי בן הזוג, בלי הילדים, בלי הקריירה שצריך לתפעל. רגע נהיה שם בשביל עצמנו בלבד”.

איך את מסכמת את המסע הזה שלך?

“למדתי לפרוש כנפיים ולהיות במלואי, גם בזוגיות וגם בקריירה. חשוב להבין, הקריירה שלכן היא לא אתן. היא לא הוולביינג שלכן. חשוב לעשות את ההפרדה. מאחלת לכולנו לתת לעצמנו את הרשות להיות מהממות”.