לפני 7 שנים איבד זיו שילון את ידו בפעילות מבצעית בעזה ומאז צלח אתגרים רבים

לפני שבע שנים בדיוק, יממה לפני שסיים את תפקידו כמפקד פלוגת מסלול בגבעתי, נפצע סרן זיו שילון אנושות בעת פעילות מבצעית ברצועת עזה. כשהתעורר, הבין שחייו השתנו לעד, ומשעברה סכנת המוות, הגיע המאבק על החיים. במשך שנתיים עבר זיו מעל 17 ניתוחים ושיקום אינטנסיבי – כשתהליך שיקומו הוא סיפור מופלא ומעורר השראה, עליו הוא מרצה בכל הארץ. האתגר החדש שאיתו התמודד בשבוע שעבר חימם לנו את הלב

זיו שילון עם אשתו עדי ושני ילדיהם. צילום: גיל לוין

ב-23.10.12, עם צאת החמה, הגיע סרן זיו שילון, מפקד פלוגת מסלול בגבעתי, לשער בגדר בכדי לפתוח אותו ולאפשר כניסה של הכוחות לשטח ישראל. על מנת למנוע סיכון של חיי חייליו, הנחה אותם להישאר כ-250 מטר מאחור.

שילון פתח את השער, התקדם שלושה צעדים ואז הכל התפוצץ, כשתיל ממעיד הוצמד לגדר והפעיל את המטען. בשעה שהוא פצוע קשה, שבין יתר פציעותיו אף איבד את ידו, המשיך לתפקד ולנהל את אירוע חילוצו מהשטח.

כשהתעורר, הבין שחייו השתנו לנצח. משעברה סכנת המוות, הגיע המאבק על החיים. במשך שנתיים עבר שילון מעל 17 ניתוחים ושיקום אינטנסיבי, כשתהליך שיקומו הוא סיפור מופלא ומעורר השראה על כוחה של הנפש והתמודדות עם אתגרים.

בזכות מוטיבציה וכוח רצון עז צלח שילון מאז אתגרים רבים, לרבות כאלו שנחשבו בעיני רוחו לבלתי אפשריים גם בנסיבות רגילות. כיום הוא מרצה מרתק על סיפור פציעתו והחלמתו ונחשב בין המרצים הצעירים המבוקשים והמוערכים בארץ.

בשבוע שעבר, בדיוק ביום השנה ה-7 לפציעתו, שיתף שילון בפייסבוק שלו על הצלחת אתגר נוסף שלו, הפעם בחייו המשפחתיים, אתגר שעליו הוא גאה הכי הרבה: “7 שנים. החורף הגיע והוא בא בדיוק בזמן…

ההרצאה של זיו שילון בסוף בחודש ב”סינימה סיטי” גלילות

“23.10.12. היום האחרון שלי בתפקיד, שעות אחרונות לפני חופשה של שבועיים וקידום במסלול הצבאי בשורות גבעתי. אני יורד מהג’יפ ב-6:12 בבוקר, מדבר עם טל הסמג״ד בטלפון המבצעי, אחרי שטחנתי לו את המוח חצי מהלילה שמהפעילות הזאת אני לא חוזר בחתיכה אחת. הוא אומר לי, ‘תשים לב שאתה מוריד את הראש, אה?’.

“יורד מהג׳יפ, משאיר את הצוות בחיפוי מאחורי מחסות ומתקדם לגדר, בצעדים האחרונים לקראת השער המחשבות שלי חצויות בין איתור הצלפים בקו בתים ראשון לבין החוף הראשון שאנחת בו במכסיקו כמה ימים לאחר מכן, בזמן החופשה שלי מהצבא, הראשונה מזה זמן רב.

“לוקח נשימה, פותח את השער, כמה צעדים ובום! פיצוץ מטלטל את גופי והודף אותי לתוך הרצועה… כך התחיל היום האחרון בחיים הישנים שלי. שבועיים אחרי אני נקרע בין מחשבות על העתיד לבין ניתוחים שאמורים להחזיק אותי בחיים אחרי התופת הזו. שתי ידיים פגועות, גוף ופנים שרופים, המון צלקות ותחושה אחת מוחצת של חוסר אונים.

“האמת, לא הייתי מאמין שברבות הזמן אצליח לטפס בגרם המדרגות הרעוע הזה של החיים. גם היום לעיתים ישנם זיכרונות שהמוח מדחיק לחלוטין, נדמה כי אינו יכול להתמודד עימם פעם נוספת, גם אם מדובר בתמונות רצות.

זיו שילון עם אשתו עדי: “מודה על הזכות שניתנה לי לגדל את הילדים שלי במדינה הזו”

“במונחים של זמן, בהתחשב בעובדה שעד לפני 6 שנים עוד שכבתי במיטת השיקום, בהחלט הספקתי לטפס כמה מדרגות מעל למצופה. מעל זאת, אני חש מדי יום שחדוות העשייה שלי מתגברת בעשרות מונים ויש לי חשק עז, בכל רגע, לגמוע עוד מהחיים הללו.

“אסכם בכך, מעבר לכלל השיאים, יש שיא אחד, שבו אני בוחר לשתף אתכם היום, לרגל ציון 7 שנים לפציעה. זהו שיא, שלמרות העובדה שניפצתי תקרות זכוכית גבוהות יותר, ברמה האישית, תפקודית, חברתית, ציבורית, עסקית, פיזית וספורטיבית, אני אולי גאה בו הכי הרבה.

“והאמת? זה ‘חרא של שיא’. לפני שלושה ימים בדיוק, עדי אשתי יצאה למספר שעות מהבית. פתאום בכי, ‘אמא, אמא…’, יהונתן שלי בכה, צריך שיחליפו לו, הוא רגיל שאמא מחליפה לו. ואני שהתמודדתי עם המון מטענים בחיי, עם מטען כזה לא הייתי ערוך להתמודד. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה…

“שורה תחתונה? עם קצת עזרה מהזאטוט המלאכי הזה, שישב בלי להפריע, החלפתי טיטול, לגמרי לבד, כן, עם השיניים בעיקר. ‘חרא של שיא’ אבל וואחד משהו לספר לו שיגדל. מודה על הזכות שניתנה לי לגדל את הילדים שלי במדינה הזו”.

ב-25.11.19, בשעה 20:30, ב”סינמה סיטי גלילות”, עורך זיו שילון הרצאה על קרב חייו ועל מדוע למרות הכל הוא בוחר, כל יום, להתעורר עם חיוך.