fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/08/ליטל-יעקובוביץ־דראי-גדול.jpg

עו”ד ליטל יעקובוביץ-דראי: “שכחתי את בני ברכב. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכולם”

3 ילדים מתו בשבועיים האחרונים משכחה ברכב. עו”ד ליטל יעקובוביץ-דראי, מומחית לדיני משפחה, אמא לחמישה, שכחה לפני שנה וחצי את בנה בן ה-10 חודשים ברכב, אבל אצלה זה נגמר בטוב. עכשיו היא מבקשת: “תעזרו לי שאחרים יקראו את זה ויהיו במודעות”

1ליטל יעקובוביץ־דראי ובנה אביעד

ליטל יעקובוביץ-דראי ובנה אביעד: “אני שכחתי את הבן שלי באוטו. לא אף אחד אחר. לא הילדים אחראים. אין תירוצים. אין. ברגע אחד של עומס, לחץ, סטרס, שכחתי את הבן שלי ברכב”

ליטל יעקובוביץ-דראי מגדירה את עצמה “גם וגם וגם”. גם אמא לחמישה, גם עורכת דין עצמאית בעלת משרד, גם אופה וגם עייפה. היא עורכת דין לדיני משפחה, נוטריונית, מגשרת ומרצה במקצועה, וגם היא חשבה שלעולם לא תשכח את אחד מילדיה ברכב.

אבל לפני שנה וחצי זה קרה גם לה. בפברואר 2019, בעיצומם של הכנות לחג פורים, היא שכחה ברכב את בנה אביעד, אז בן 10 חודשים, כשקפצה אחרי שלושה מילדיה שרצו מהרכב לכביש. תודה לאל, המקרה שלה הסתיים בטוב, אך היא פרסמה אז בגלוי וברעד את קורותיה בבלוג שלה ב”סלונה”, מבלי לדעת מה זה יעשה ומה יהיה האפקט של הדברים.

בפוסט שהעלתה אתמול כתבה עו”ד יעקובוביץ-דראי: “סה”כ קיוויתי שמי שיקרא את מה שכתבתי לפני שנה וחצי, יעצור רגע לחשוב ויבין שזה משהו שאף הורה לא מבקש לעצמו, אבל יכול לקרות לכל אחד, ל כ ל א ח ד /א ח ת.

“כתוצאה מבלוג קטן היו אליי פניות רבות מתוכניות טלוויזיה ומעיתונים. הסכמתי להכל, לדבר על זה שוב ושוב. לא כי זה משהו להתגאות בו, אלא כי מעטים האנשים שמודים בקול רם שעשו/קרה להם הדבר הנוראי הזה של שכחת ילד ברכב וזה משהו שקורה כל שנה וחייבים להעלות למודעות כל שנה.

“3 ילדים מתו בשבועיים האחרונים משכחה ברכב. מדובר בכאב עצום. בבקשה, בואו נהיה במודעות. מסתכלים תמיד למושב האחורי לפני שיוצאים מהרכב. מפסיקים שיחות טלפון לפני שמכבים את הרכב. ככל שהיום שלכם עמוס יותר והראש מוטרד יותר – אתם חייבים-חייבים לדאוג בכל דרך שטובה לכם להיות במודעות (תיק מאחור, אמצעי אלקטרוני, נעל מאחור, פלאפון מאחור – ותרגישו בנוח להוסיף מה שעובד לכם)”.

במרץ 2019 שיתפה עו”ד יעקובוביץ-דראי  את הרגע שבו שכחה את בנה ברכב: “זה היה יום סטנדרטי למדי,  לקחתי את חמשת ילדיי לביה”ס ולגנים, הלכתי לעבודה, פגישות במשרד ומחוצה לו. מי שמכיר אותי יודע שאני בסה”כ אדם רציני, עורכת דין, בעלת משרד, בוועדי כיתה, הורים. מי שמכיר אותי יגדיר אותי בקלות ‘משימתית, מתקתקת, אחראית’, פועל יוצא ומחויב המציאות כשצריך לתפעל בית עם חמישה ילדים.

“באותו יום חזרתי הביתה, בעלי הודיע שהוא נשאר להשלים קצת שעות, כך שאני צריכה לדאוג לאסוף את כולם. עשיתי את הסיבוב הרגיל, אספתי את הבת שלי מהצהרון ואז את 2 הקטנים, בן 4.5 ובן 10 חודשים, ונסעתי לאסוף את התאומים שלי בני ה 10 מסבתא שלהם.

“הם כל כך רצו כבר שנקנה תחפושת לפורים. מהצהריים הייתי עסוקה בחיפוש מקום שמחזיק תחפושת של דדפול, שאחד מהם ביקש, וכשמצאתי חנות אמרו לי שצריך להגיע למדוד עם הילד. אז אחרי שכולם ברכב, התקשרה אמא של חבר מהגן והזמינה את בני בן ה-4.5 שלי אליהם והורדתי אותו אצלו ויצאנו לעבר החנות תחפושות.

“בגלל שלבנים שלי היה קבוע חוג בשעה 17:45, הבהרתי להם שיש לנו בדיוק חצי שעה להיות חזרה. הולכים, קונים, חוזרים. איזה מזל שהיה חוג. איזה מזל שהייתי בלחץ של זמן. איזה מזל שזה הציל את התינוק שלי.

“הגענו סמוך לחנות, ברכב 2 מהגדולים ישבו מאחור, הם שיגעו אותי על תחפושות והבת שלי רצתה שאקנה גם לה משהו ולא הפסיקה לבקש אותו. שוב ושוב ושוב. מכירים את זה שהם לפעמים חופרים עד שאנחנו מתרצים? ומאבדים סבלנות? כזה.

“וגם בדיוק סגרו את הכביש והייתי צריכה לעשות סיבוב רציני כדי למצוא חנייה בצד השני של הרחוב כשבנינו לחנות מפרידים שני כבישים די עמוסים. מיד כשחניתי את הרכב הם יצאו במהירות של ילדים שמתרגשים לקנות תחפושת, אבל אני ראיתי בעיניים שלי אותם רצים לכביש וחוצים אותו בלעדיי.

“אז יצאתי במהירות, נעלתי את הרכב ורצתי להחזיק להם את היד. עברנו כביש אחד וגם את השני. נכנסו לחנות וכאמור בגלל קוצר הזמן תקתקתי והלחצתי. בעצם אחרי 15 דקות היינו מחוץ לחנות עם שקית תחפושות, חוצים בזהירות שני כבישים וצועדים לרכב.

“בעודנו צועדים לרכב, ניסיתי ללחוץ על השלט של הרכב שוב ושוב ושוב, לא ברור למה החלטתי לבדוק מאיזה מרחק הרכב יפתח, ואז הוא עבד והאור ברכב נדלק. וכשהרכב נדלק, עם האור, האסימון נפל והתחלתי לרוץ ולצרוח לילדים שלי, ‘תפתחו את האוטו!’, ‘תפתחו את האוטו!’

“צרחתי ובראש שלי מחשבה אחת: ‘אלוהים אדירים, תעשה שאביעד בסדר, תעשה שאביעד בסדר, אם לא נגמרו לי החיים. אלוהים תשמור לי עליו, שהתינוק שלי בסדר!”

“כן. שכחתי את התינוק שלי בן 10 חודשים ברכב. ילד מתוק ומקסים ורגוע ואהבת חיי. אני שכחתי את הבן שלי באוטו. אני שכחתי את הבן שלי באוטו. לא אף אחד אחר. לא הילדים אחראים. אין תירוצים. אין. ברגע אחד של עומס, לחץ, סטרס, שכחתי את הבן שלי ברכב.

“הגעתי בריצת אמוק לרכב וכשפתחתי אותו אביעד שלי בכה והזיע למרות שאמצע פברואר אחה”צ וקר יחסית. הוא הזיע. ובכה. שלפתי אותו מהכיסא החוצה, חיבקתי חזק, ניסיתי להרגיע ולתת לו לשתות ולאכול, בעודי מנסה לעצור את הרעד שתפס אותי ברגליים, בידיים ובגוף ואת הבכי הבלתי נשלט שאליו הצטרפו מלמולים חוזרים.

“הילדים שלי נכחו וראו, גם אותם תפס בכי, לחץ והבנה שהסיטואציה הזו יכלה להסתיים לגמרי אחרת. בלי מילים רק מלראות אותי ואת אביעד גם הם הבינו הכל. אחרי שכולנו נרגענו ואביעד פשוט אכל, נרגע וחזר לחייך, התקשרתי לבעלי והדבר הראשון שאמרתי לו: ‘אלוהים אוהב אותנו ואבא שלי השגיח על אביעד השגחה פרטית, היום הזה יכול להיגמר אחרת’.

“חזרנו הביתה ובעלי התחיל בביקורת לגיטימית וכעס מעצם המחשבה מה יכול להיות. ואז אמרה לו חברה את הדבר הכי נכון: ‘כל מה שתגיד לה קשה ככל שיהיה, לא יהיה יותר קשה מאיך שהיא מלקה את עצמה’.

“אבל זה לא נגמר שם. לא משתחררים מזה, לא שוכחים את זה ואסור לשכוח את זה. הרבה לילות התהפכתי וקמתי ובדקתי אותו, שהוא כאן ונושם והוא בסדר. מלא שאלות מה היה קורה אילו: אילו החוג היה קצת מאוחר יותר, אילו לא מיהרנו, אילו היה יותר חם, אילו היה קיץ או בוקר ועוד הרבה מה אם, והכל יכול להיראות אחרת. החיים שלי, היו אחרים לחלוטין. אין תירוץ לזה. אין. אסור שיהיה.

“כששאלו את פרופ’ דיאמונד, חוקר מוח מאוניברסיטה בפלורידה, מיהם האנשים המסוגלים לשכוח את ילדם במכונית?, הוא השיב בפשטות : ‘כולנו, כל מי שאי פעם שכח משהו, מתישהו’.

“כולנו, הנורמטיביים ביותר וגם אלו שלא, לא מאמינים שזה יכול לקרות לנו. אבל זה יכול לקרות לכל אחד ולכל אחת. ואם זה קרה לי זה יכול לקרות גם לך וגם לך! אז בבקשה, אני מתחננת, עשו משהו שזה לא יקרה יותר. לקראת הקיץ ובכלל תנקטו אמצעי זהירות.

“שימו את נעל שמאל מאחור, שימו את התינוק שלכם בכיסא בטיחות מלפנים אם ניתן מבחינה בטיחותית, תשאירו את הנייד מאחור, שימו קפיץ שמחובר ביניכם לתינוק או בין המפתח לתינוק/ ילד מאחור, תתקינו אפליקציות, תרשמו תזכורות, תעשו הכל! הכל! רק שלא נשכח את הילדים שלנו ברכב.

“לקח לי כמעט חודש להעז לכתוב את הדברים האלה. הפחד, האשמה, ההכרה במה שקרה. אבל הבנתי גם שאני חייבת לעשות משהו שאולי יעזור לאחרים. הנס לתינוק שלי יכול להיגמר אחרת וב”ה על ההשגחה הפרטית שזכינו בה ושהוא בסדר. תעזרו לי שאחרים יקראו את זה ויהיו במודעות. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכולם”.

;
Font Resize
Contrast