fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/08/רותי-ברודו-גדול.jpg

רותי ברודו נפרדת מאבא שלה שנפטר: “לא היו סודות אצלנו בבית, ככה גדלנו לטוב ולרע”

המסעדנית המצליחה ושופטת “MKR – המטבח המנצח” נפרדה בשבוע שעבר מאביה שנפטר בגיל 91.הוא היה האיש הכי אמיתי שהכרתי, אמיתי בלי מסיכה”, כתבה בפוסט מרגש

1רותי ברודו בתצלום משפחתי עם אחותה לילך, אמה יהודית ואביה שעיה זל

רותי ברודו בתצלום משפחתי עם אחותה לילך, אמה יהודית ואביה שעיה ז”ל

רותי ברודו, המסעדנית המצליחה ביותר בארץ ושופטת “MKR – המטבח המנצח”, נולדה וגדלה בנתניה למשפחה דתית. אביה, ישעיהו, היה פועל יהלומים ואמה, יהודית – עקרת בית. שני הוריה היו ניצולי שואה. לברודו אח ושתי אחיות – יהודה, אילנה ולילך. בשבוע שעבר, בגיל 91, הלך אביה לעולמו.

ברודו, הקשורה מאוד לבני משפחתה, כתבה פוסט מרגש עם מותו של אביה: “שעיה פייבל, אבא שלנו, לילך שאלה אותי מי הוא היה. כשהיינו קטנות הוא היה קשוח ונרגן. היה חוזר הביתה מהעבודה שהוא שנא, מלטש יהלומים קצוות למטה. שנא את העבודה בכל רמ”ח אבריו, אבל לא יכול היה לוותר עליה, כי כנראה השתלמה.

“הוא שנא מתח, לא אהב לחץ, רצה ביטחון. ידענו הכל בבית, אבא לצי סיפר הכל. היינו שותפים לכל חוויות השואה. ידענו בפרטי פרטים את סיפור חייו. לא היו סודות אצלנו בבית, ככה גדלנו לטוב ולרע. אבא שיתף אותנו בכל דבר. דיבר איתנו על אלוהים ועל הספקות שלו אם קיים, על האמונה שלו שכל בני האדם שווים.

“הוא שיתף אותנו בהרהורים שלו. על ספרים שקרא. היה חרד ממצב ביטחוני, פחד ממלחמה. התגעגע להונגריה ולשפת האם שלו. היה עקשן אבל תמיד ויתר. כשהיה כעוס תמיד ביקש סליחה. ניסה לשכנע אותנו ללמוד, דיבר אלינו כמו למבוגרים. אבל היינו ילדים. הוא חיפש צדק והגינות, ניסה למצוא סיבה לשנאה. הוא היה האיש הכי אמיתי שהכרתי, אמיתי בלי מסיכה. לצי פאצי, אבא שלנו יקר, תנוח עכשיו”.

גם אחותה של ברודו, לילך פרידלנדר-שוהם, ספדה לאביהן, וכך כתבה בפוסט שהעלתה בפייסבוק: “אבא שלי, 91 שנים נגמרו. מאחוריך שואה וחיים שלמים שהסתיימו אתמול. כבר אתה חסר לנו. היית מגיע לסלון בהליכה צידית, כשנטלי המטפלת המסורה שלך תומכת בך. אתה מתיישב על הכורסה שלך, עייף וממלמל ‘קחו אותי למיטה’ או ‘פיניטו לה קומדיה’.

“עדיין היית מגיש יד לחפש איזה ממתק או פרי על השולחן לידך ולעסת בהנאה מכל הבא ליד. מלא תאווה כמו ילד. בתקופות מסוימות היית רעשן עד קשה לעיכול, עם משפטים חוזרים על עצמם ואמרות גסות שהמצאת, היינו צועקים עליך די כבר.

“ומחלת השכחה הזאת השתלטה לה לאט על כל היכולות שלך וכיבתה אותך לקראת הסוף. כבר בקושי ראית וכבר לא הצלחת לשבת בשולחן. היית חסר שקט. עייף. אבוד. נטלי טיפלה בך כמו בתינוק ואהבה אותך כי קל לאהוב אותך ככה.

“זקן מנומס וגס רוח, אומר תודה על כל דבר, מנשק את היד ומחייך ואח”כ אומר איזה משפט גס ומביך. כזה היית. נהיית. מתוק כמו ילד חצוף וחכם. וטוב לב. משתף פעולה, מעריך כל דבר ושמח בארטיק שוקולד. לא דומה לאדם שהיית לפני כן.

“אמא תמיד המשיכה לדבר איתך כאילו יש עם מי לדבר ולכעוס עליך ולריב איתך, כי מבחינתה היית אותו אדם עם אותה חשיבות והיא סירבה להתייחס אליך כחולה חסר זיכרון. היית אהוב, אני בטוחה שהרגשת את זה.

“לפני כן היית טרוד ומלא חרדות, חסר מזל ועיקש. לא היית שמח במיוחד, דאגת כל הזמן, והשואה היתה זיכרון חי ששיתפת בו בכל הזדמנות. העיניים שלך דלקו כשדיברת על המלחמה כאילו שם נשארו החיים ועכשיו זה רק שרידים, זיכרונות, מעט תאווה לחיים, המון דאגות. ככה בעיקר הכרתי אותך.

“לא ידעתי שאתה חכם כל כך ובעל ידע ואיש שיחה, לא מספיק הבנתי את זה. אני יודעת שהיית לי אבא אחר מהאבא של אילנה ורותי, וצר לי שהיה לי כבד בבית ולא זכיתי להכיר אותך באמת.

“האישיות שלך נשמרה באופן מוזר, למרות שהזיכרון נמחק וגם השיטיון שלך היה מיוחד במינו. היית ממציא משפטים ומילים וחרוזים והיית משועשע. נימת קולך היתה של ילד מתריס ונשבינו בקסמיך ואהבנו אותך גם ככה – מעורפל וחוזר על עצמך ומקרקר קרקורים. היית אהוב והרגשת את זה, אני בטוחה.

“אבא חמוד, נוח על משכבך בשלום. אולי אתה פוגש בדיוק את אמא שלך שכל כך התגעגעת אליה. שומע לך שירים בהונגרית ומחייך אלינו מלמעלה. אוהבים אותך, המשפחה שלך – אמא, אילנה, רותי, יהודה ואני לילך”.

;
Font Resize
Contrast