fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/07/גילה-אוזרוסו-חגג-גדול.jpg

רק לאחר שחלתה בסרטן בגיל 47, גילה אוזרוסו-חגג עשתה צעד משנה חיים והגשימה את חלום נעוריה

באמצע החיים גילתה גילה אוזרוסו-חגג כי היא חולה בלימופמה, סרטן בלוטות הלימפה, והחיים התהפכו לה. במקום להיכנס לדיכאון, היא בחרה לעלות על הבמה ולחזור לשיר, בדיוק כפי שחלמה מגיל 18. “אם יש לך חלום, אל תגידי מחר, כי אולי לא יהיה מחר”, היא אומרת

1גילה אוזרוסו-חגג צילום יגאל דוד חכמון 2

גילה אוזרוסו-חגג: “אף פעם לא נתתי לגיל לעצור אותי”. צילום: יגאל דוד חכמון

עד לפני ארבע שנים ניהלה גילה אוזרוסו-חגג, 51, חיים לגמרי שיגרתיים. היא היתה מורה למתמטיקה ולפיזיקה, סיימה דוקטורט בחינוך, עסקה באיפור בטלוויזיה ובקולנוע וגידלה עם בעלה ארבעה ילדים בשכונת נוה-שרת בתל-אביב. אבל אז החיים התהפכו לה, כשגילתה שהיא חולה בלימפומה – סרטן בלוטות הלימפה, שקשור גם למערכת החיסונית של הגוף.

עם המחלה התמודדה במשך שנתיים ובתקופה זו הבינה שהחיים קצרים ושעליה להגשים את חלום נעוריה – לחזור לבמה ולשיר. בשיר “ללא מוצא” שכתבה, היא שרה: “והימים עוברים מהר/ לרוץ לרוץ לזמן אחר/ הרצונות שלי מתחילים להתבהר/ אני רודפת חלומות/ מזיזה הרים גבעות/ מפחדת מחר לא להיות…”

“חלומות אפשר להגשים בכל גיל”, אומרת גילה בגילוי לב. “אף פעם לא נתתי לגיל לעצור אותי. גם את בני הקטן ילדתי בגיל 43. אם יש לך חלום, אל תגידי מחר, כי אולי לא יהיה מחר. אני העזתי, פשוט העזתי. אני לא מסתירה את הגיל שלי. מגיל 18 עד 47 חלמתי לשיר ולא עשיתי עם זה כלום. כשהחלמתי מהסרטן קרה לי נס”.

איך גילית שחלית בסרטן?

“לפני ארבע שנים הצוואר שלי התנפח, אבל התעלמתי מזה. בהמשך נסתמה לי האוזן, אז הלכתי לרופא, עשיתי בדיקות ולקח הרבה זמן עד שאבחנו מה יש לי. כשאת שומעת את המילה ‘סרטן’ את בפאניקה, זו רכבת הרים, את רואה את סוף החיים, למרות שלימפומה היא מחלה שסיכויי ההחלמה שלה גבוהים. עברתי טיפולים כימותרפיים שבסיומם אמרו לי שאני בריאה. אבל היתה לי הרגשה שאני לא בריאה והמחלה אכן חזרה אחרי שלושה חודשים”.

איך מתמודדים עם סרטן בפעם השנייה?

“נכנסתי למקומות לא טובים. הייתי חלשה מאוד, מדוכדכת, זה היה מפחיד, אבל המוזיקה שאבה אותי החוצה ונתנה לי מטרה חדשה בחיים. הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג באיכילוב שעזר לי וגם היתה לי מטפלת רוחנית שישר אמרה לי: ‘תגידי, מה יושב לך בגרון? מה לא יוצא לך החוצה? ואני עניתי, ‘יש לי חלום, מאז שעזבתי את להקת הצופים אני חולמת לחזור לבמה”.

2גילה אוזרוסו-חגג ומקס פינק

גילה אוזרוסו-חגג והזמר והיוצר מקס פינק: “בזכותו חזרתי כל יום הביתה והרגשתי כמו בלון הליום שמתרומם מעלה-מעלה”

ניצחת את המחלה, אבל לא הצלחת להרגיש מאושרת.

“כולם אמרו לי שעכשיו אני צריכה להתמקד בטוב של החיים, ליהנות ממה שיש, לחזור לחיות כמו לפני המחלה. אבל הרגשתי מבוהלת ומבולבלת, לא נראה היה לי הגיוני לחזור למסלול ולהמשיך לרוץ בדיוק מאותו המקום שבו הפסקתי לפני שחליתי. היתה לי הרגשה שמשהו בחיי צריך להשתנות אבל לא ידעתי להגדיר מה”.

חלמת להיות זמרת, אבל שנים עסקת בהוראה ועבדת גם כמאפרת.

“כיום אני מרצה במכללת ‘לוינסקי’ בתל-אביב ועד לקורונה איפרתי בסרטים ובסדרות טלוויזיה. זה לא נראה לי מנוגד. מעולם לא יכולתי להיות רק דבר אחד. בעבר, תחום האיפור לא נראה לי כמקצוע של ממש. רציתי עבודה עם תנאים ופנסיה ופניתי להוראה. אבל המוזיקה תמיד היתה שם”.

היית ילדה של מקהלות?

“אני שרה כבר מכיתה ג’. הייתי במקהלת בית הספר, במקהלה של זיקו וכוכי גרציאני, בלהקת צופי תל-אביב, שם היו איתי שרון חזיז ואיילת זורר. כשהייתי מורה נהגתי להופיע בבית קפה ברמת-אביב ג’, הופעתי בכל מיני הרכבים, זו היתה פרנסה צדדית נחמדה. בחתונה אפילו שרתי לבעלי.

“בשלב מאוד מוקדם הבנתי שאני לא רוצה להיות עוד אחת משורת המקהלה, אלא לעמוד לבד בקדמת הבמה, להיות זו שמחליטה איזה שירים לשיר ואיך לשיר אותם. בין שני התקפי הסרטן, פגשתי את מקס פינק, זמר, יוצר ומורה לפיתוח קול, שהיה הראשון שאמרתי לו בדיוק מה אני רוצה: לעשות מופע יחיד של שירי אהבה עם פסנתרן ודברי קישור”.

זה היה ב-2017. ביחד עם פינק בנתה מופע אישי בשם “געגוע”, שכלל גרסאות כיסוי לשירים המעוררים לעשייה וסיפורים על המסע האישי והתובנות שבדרך. גילה: “העבודה עם מקס היתה מדהימה. חזרתי כל יום הביתה והרגשתי כמו בלון הליום שמתרומם מעלה-מעלה. הופעתי בכל מיני מקומות. יצא לי להופיע פעם בחודשיים, כשאני גם אשת איש, אמא במשרה מלאה, עובדת ולומדת לדוקטורט. זה הרים אותי. ברגע שאומרים לי מוזיקה – אני לא שומעת כלום”.

3גילה אוזרוסו-חגג בהופעה

גילה אוזרוסו-חגג בהופעה: “ברגע שאומרים לי מוזיקה – אני לא שומעת כלום”

שנתיים אחר כך, בדצמבר 2019, העלתה גילה מופע חדש, “קוקונה”, שבו היא מבצעת עם הרכב “געגוע”  שירים שאת רובם כתבה והלחינה, ומקצתם פרי שיתופי פעולה עם יוצרות אחרות. “השיא מבחינתי הוא לעמוד על במה ולשיר שירים שלי”, אומרת גילה. “במקביל, הקלטנו ארבעה שירים באולפן, עשינו עיבודים חדשים, ולצערי, אחרי מופע הבכורה, הקורונה הגיעה”.

עם מחלת רקע ומערכת חיסון מוחלשת, איך את מתמודדת עם הקורונה?

“בתחילת המגיפה היה לי ממש טוב. אחרי הטרפת שבה חייתי פשוט היה לי שקט במשך שלושה חודשים. היה לי המון זמן לאסוף את עצמי. עכשיו אני כבר רוצה לחזור להופיע. תיאורטית, אני כבר שלוש שנים לאחר הטיפולים, כך שאני לא בדיוק בקבוצת סיכון, אבל המגיפה מפחידה. כשהייתי צריכה להיכנס לכיתה עם סטודנטים שלי – זה היה פחד אלוהים. עכשיו, כשגיליתי את הבמה מחדש, אני לא רוצה שיקרה לי משהו”.

בימים אלה את עובדת על אלבום חדש. מהו החלום הבא שלך?

רק לשיר, לשיר, לשיר. מקווה שישמיעו את השירים שלי ושנוכל לחזור במהרה להופעות. אני בן אדם של נתינה – לבעלי, לילדיי, לחברים. בשירה יש לי נתינה לקהל והכי חשוב – לדעת שמישהו בקהל הבין בדיוק מה עבר לי בראש”.

;
Font Resize
Contrast