ארבע נשים חרדיות שמציירות את הווי חייהן הסכימו להציג את עבודותיהן במעוז חילוני מוצהר

לכל מי שנכנס ל”מכון להב”, מעוז חילוני מוצהר, מצפה הפתעה בדמות תערוכה של ארבע אמניות חרדיות המציירות את ההווי היומיומי של חייהן. מאחורי הפרויקט עומדת נעמי גביש-להב, מבעלי המכון, ששמחה לקדם מעורבות חברתית בחברה החרדית. האם מוזיאון תל-אביב לאמנות ירים עכשיו את הכפפה?

מאת: מריאנה אוליצקי

ציורים של אמניות חרדיות בחלל “מכון להב” בתל-אביב. העיסוק שלהן בציור אינו מובן מאליו בעולמן

באולם הכניסה של “מכון להב” – מרכז בינתחומי לתזונה ולפעילות גופנית – ברמת החייל, מעוז חילוני מוצהר, הקירות מכוסים בציורי שמן הנראים לקוחים מעולם אחר ומזמן אחר ומתארים את ההווי של השכונות החרדיות ה”קשות”, אלו שאין להם כמעט מגע עם העולם שלנו. ההפתעה גדלה עוד יותר כשמתברר כי מדובר בעבודות יפהפיות של נשים חרדיות המתארות את עולמן היומיומי על בד הציור – עיסוק שאינו מובן מאליו בעולמן.

את “מכון להב” מנהלת יחד עם בעלה, יאיר להב, מומחה בתזונה וחינוך גופני, מומחית הכושר נעמי גביש-להב. להב, בעלת תואר שני בבריאות הציבור מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, היא מרצה בנושאי אימון חדר כושר, אימון נשים ואימון נשים בהריון ובמשך כ-20 שנה ריכזה קורסים להוראת אימון בחדר הכושר מטעם מכון וינגייט.

לפני כשנה חברה גביש-להב לפרופ’ בועז גנור, דיקן בית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ומנכ”ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה. פרופ’ גנור הציע לגביש-להב ליטול חלק בפרויקט ייחודי למען הקהילה המסייע לקידום מעורבות חברתית בחברה החרדית.

גביש-להב: “פרופ’ גנור מכיר אותי כמישהי שיודעת להזיז דברים ולכן הציע לי לקחת חלק בפרויקט שבתחילתו בכלל לא חשבתי שאני הולכת להעלות תערוכה בחלל המכון שלנו. גנור שלח אותי למודיעין-עלית, לסדנה של נשים אמניות חרדיות. נסעתי וראיתי עבודות יפהפיות שמעט מאוד אנשים בכלל יכולים לראות אותן.

“אני זוכרת שאמרתי לעצמי, כמה חבל שלא מוצאים את העבודות החוצה. וכאן נזרע בי הרעיון. בתור התחלה הצעתי להציג את הציורים אצלי – מאחר ויש לי את המקום וגם קהל מעניין הכולל גם סלבריטאים ואנשי ברנז’ה רבים שנוסעים בעולם ומבינים אמנות”.

נעמי גביש-להב: “העובדה שאמניות חרדיות הן האנדרדוג של האנדרדוג הציקה לי גם כאשה, גם כחילונית וגם מההיבט הפמיניסטי”

למה צריך לתווך את האמנות החרדית?

“נשים חרדיות לא חשופות כלל לעולם החילוני, אין להן אינטרנט, הן לא חושבות על האפשרות של להוציא עבודות החוצה וכל העסק הזה נעשה טיפין-טיפין ומתחת לרדאר כי בעולם החרדי הנושא של אמנות הוא לא לגמרי לגיטימי. הנשים יוצרות במגבלות של ההלכה, התמונות הן מאוד צנועות והן מהלכות על החלק האפור.

“בנוסף, הציורים גם עוברים את אישור הרבנים, אבל עדיין בתנאי שהן לא מקדמות את זה. נוצר מצב שבתוך הקהילה שלהן הנושא קצת מוחרש ולעולם החילוני הן לא מגיעות, אז האמנות שלהן נופלת בין הכיסאות. גם בנושא התקציב הן לא זוכות לתמיכה. תקציבים הולכים לישיבות, לגמ”חים אבל לא לתמיכה בנשים אמניות. יוצא שהן האנדרדוג של האנדרדוג. פה אני נכנסתי לתמונה כי זה מציק לי גם כאשה, גם כחילונית וגם מההיבט הפמיניסטי. חשוב לי שהמיזם גם לא ייעצר אצלי אלא שהן ימשיכו עם זה הלאה”.

כמה נשים מציגות כיום בתערוכה?

“כרגע ארבע נשים, וגם אותן לא היה קל להביא. תחילה התגובה שלהן ליוזמה היתה מאוד חשדנית. חשבתי שהן ישמחו שמציגים ומפרסמים אותן אבל הן כמעט ולא שחררו לי את הציורים. אני חושבת שהיה חוסר אמון. הן שאלו אם המקום שבו יוצגו העבודות שומר שבת והיו מספר יוצרות שאחרי כל השאלות החליטו שהעבודות שלהן לא נועדו לעיניים חילוניות ולא הסכימו להציג את ציוריהן.

“ארבע הציירות שנתנו את הסכמתן היו גם הן מהוססות. אני חושבת שבסופו של דבר מה שהכריע זו העובדה שהציורים הם למכירה. וכבר היתה התעניינות מול היוצרות ואני יודעת שיש משא ומתן. עד עכשיו לא נרכש אף ציור בעיקר בגלל המחיר, הן מתמחרות את העבודות די גבוה”.

ציור של מלכה שלהיים, אחת מארבע האמניות המשתתפות בתערוכה

אחת האמניות שציוריה מוצגים ב”מכון להב” היא מלכה שלהיים מירושלים, המציירת את הווי החיים הייחודי של הקהילה היהודית חרדית ירושלמית. שלהיים, שגדלה בעיירה קטנה בלונג-איילנד שבארצות-הברית, העבירה את ילדותה הרחק מהדת ולמדה בבית ספר נוצרי כיהודייה יחידה בכיתה. בגיל 16, ולאחר פטירת אמה, עלתה לירושלים, השתלבה בישיבת “אור שמח” שהציעה מסגרת לבנות, חוותה שם לדבריה “התעלות אמיתית” והשלימה תהליך חזרה בתשובה. לאחר שילדיה גדלו, החליטה מלכה לשוב לאהבה ישנה – לציור. בעבודותיה ניכר סגנון ייחודי המשלב גם השפעה אמריקאית וגם ישראלית.

אני מבינה שיש רק ציירות, אין נשים שמפסלות. למה, בגלל עניין הלכתי?

גביש-להב: “לא הצלחתי לקבל מהן תשובה ברורה אבל נראה לי שזה אכן עניין הלכתי. אני חושבת שהאיסור ההלכתי כבד מדי”.

האם העיסוק בציור הוא איזשהו רצון של האמניות לפרוץ החוצה מתוך העולם החרדי?

“ממש לא. הציורים משקפים את ההווי החרדי בשלמותו. ירושלים, מאה שערים, לימוד בחדר. אני לא מרגישה שיש פה רצון לפרוץ, גם אין עיסוק בטאבו, אלא ביומיום. הגעתי עם החשיבה שאמנים באים עם איזו אמירה ואולי ביקורת והתבדיתי. הן עושות אמנות לשם אמנות ולא כאמירה חברתית כלשהי. זה יותר מצורך פנימי לתאר את העולם שהן חיות בו”.

מהי תגובת הקהל שמגיע ונחשף לעבודות?

“הקהל שמגיע אליי מאוד מופתע, כי אמנות חרדית ובטח נשית היא משהו לא צפוי. אנחנו בכלל לא יודעים שיש אמניות בחברה החרדית. בציורים רואים בבירור כי זה לא ציור של ציירות חילוניות. אלו תמונות שמתארות תרבות חרדית. מיד זה עורר המון שאלות מצד הקהל שנחשף לעבודות. המבקרים זוכים לצוהר לעולם שיש לנו עליו דעה מאוד מסוימת ואנחנו לא מכירים את הצדדים האחרים, היפים מאוד של העולם החרדי.

“האפשרות לחשוף אמנות נשית חרדית המשקפת את עולמן הפנימי של נשים במגזר, בפני הקהל החילוני שאין לו למעשה דרך אחרת להיחשף אליה, זוהי דרך חשובה לתת לגיטימציה לאמנות חרדית פנימה והחוצה – כלפי החברה החרדית והחילונית כאחד, כשהמטרה היא למעשה הובלת שינוי בתחום התרבות והאמנות באוכלוסייה החרדית. אנחנו מנסים עכשיו לעשות שיתוף פעולה עם מוזיאון תל-אביב ויש היענות מצד אוצרת המוזיאון. זה ממש בחיתולים עדיין אבל בהחלט יש תקווה שנראה בעתיד יותר אמנות חרדית”.