“היפים והאמיצים”: תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד מציגה עבודות בהשראת הסידרה האייקונית

8 אמנים מציעים מבט ביקורתי ומגחיך על אופייה המוגזם של הסידרה, וחלקן עוסקות בחומרנות והערצה לסמלי סטטוס

צילום: נטע קונס

“היפים והאמיצים” היא אופרת סבון אמריקאית שעלתה לשידור ב-1987 ונמשכת עד היום. הסידרה מתרחשת בעיקר בלוס-אנג’לס שבקליפורניה, ובמרכזה עלילות משפחת פורסטר בעלת מותג האופנה היוקרתי “יצירות פורסטר.” מתחילתה ועד היום צולמו בסידרה כמעט 9,000 פרקים.

שידורי הסידרה בישראל החלו באמצע שנות ה-90. הרבה לפני גלי הדוקו-ריאליטי ששטפו את המסכים והביאו עמם מפגש מקרוב עם דמויות מוחצנות ועשירות, “היפים והאמיצים” חשפה את הקהל בבית בארץ לעושר מוגזם ויוקרה לעוסה.

בימים אלה מוצגת תערוכה בהשראת הסידרה במרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל-אביב (עד ה-16.9). תערוכת “היפים והאמיצים” מציגה עבודות של 8 אמנים ואמניות בוגרי תואר ראשון באקדמיות השונות לאמנות בארץ מהשנים האחרונות, אשר יצרו עבודות במיוחד לרגל התערוכה תוך התייחסות למושגים “מלאכותי”, “פלסטי” ו”מניפולטיבי”.

חלק מהעבודות בתערוכה, שאותה אצרה מיטל אבירם (אוצרת משנה: נעה מירו) מציע מבט ביקורתי ומגחיך על אופייה המוגזם של הסידרה, וחלקן עוסק בנושאים הנגזרים ממנה בהרחבה כמו חלוקה ל”רעים” ו”טובים”, פטישיזם, חומרנות והערצה לסמלי סטטוס.

האמניות ואמנים המשתתפים הם: יוהד ארקין, שרה בלום, עינב זילבר, מוחמד טוח’י, קרולינה להן, דבורה פישר, גיל קורמוס ואיתמר שטמלר. עבודותיהם נראות כמו נעקרו מהסטודיו של האמנים הפועלים בוואקום הרחק מעין בוחנת או מכוונת .הצבת העבודות בחלל יוצרת מעין “פרקים” אינדיבידואליים שהחיבור שלהם אחד לשני נקשר בקשר קוסמי בצורה חומרית ופילוסופית אך לא בצורה טכנית.

התערוכה בוחנת את היתכנות הופעתן של תופעות לא טבעיות בחומרים טבעיים ולוקחת השראה מהמציאות המלאכותית של אופרת הסבון. לאורך השנים, הופנו ביקורות רבות על האופן המהיר לעיתים שבו העלילה ב”היפים והאמיצים” משתנה ,במיוחד באשר למערכות יחסים בין הדמויות. ביקורות אחדות שיבחו את הסידרה על כך שכאשר עלילה מסוימת מתגלה כבעייתית, היא מגיעה מהר לסיומה (למשל מערכת היחסים הכמעט רומנטית בין רידג’ וברידג’ט ,שלא התקבלה יפה על ידי הצופים מכיוון שהשניים נתפשים כקרובי משפחה, על אף שאין ביניהם קשר דם של ממש).

לעומת זאת ,ביקורות אחרות הלינו על כך שסיפורים מסוימים מתפוגגים בלי סיום כלשהו. כמו הסידרה, שעלילתה מתפצלת לקווים שונים ומשונים הנפרשים על פני אינספור פרקים, כך גם התערוכה אינה מגוללת נרטיב רציף אחד אלא פועלת כאורגניזם חידתי שאין לו פתרון.

ואלה העבודות

יוהד ארקין – גן אנגלי : פסלי עץ ופרספקס שצבועים בצבעים מטאליים מתעשיית הרכב. הדימויים הדו-ממדיים עוברים למצב תלת-ממדי, וזה הופך אותם לתיבות שאפשר למלא אותן במשמעות חדשה. למשל, פסל של פרח שמלא בכדורי קלקר – חומר מלאכותי, שמתייחס למלאכותיות של הסידרה ומשמש לאריזות אבל גם לשתילה בעציצים, לחלחול המים.

שרה בלום – ללא כותרת: זרועות נחושת המחוברות יחד יוצרות אובייקט מעוגל, דמוי צדפה. בין המוטות מתוחות יריעות עור, שעירות בצידן הקדמי, שחורות וחלקלקות בצידן האחורי. זרועות הנחושת כפופות ומגוננות או גוחנות על בסיס השעווה העגלגל עליהן הן מוצבות.

דבורה פישר – איך יכולת?: ראש בלון מרחף במרחב שעשוי מהדפס רשת של הפנים של רידג’, הדמות הראשית הגברית בסידרה, דמות פלרטטנית וסקסית.

עינב זילבר – אנסלו: מרגע התאונה מתחילה העבודה, מתמידה בסיבולת אתלטית הפוכה – בהאטה. צילומי הרנטגן שחושפים את מה ששרד ואת שביכולתו לסבול, הם גם המזיקים המכתימים בעצמם את לוחות המזבח שהושחת.

מוחמד טוח’י – מדיה מעורבת ומידות משתנות: מיצב דו־ערוצי, המורכב מפודיום, מעין דוכן דרשה של מסגד, ווידיאו מטופל שנוכס מתוך אתר החדשות “יאפא 48” המוצג על גבי שני מסכים. המסכים, שמחוברים אל הפודיום, מכוסים במגזרות שמהדהדות את סמל חותם שלמה.

קרולינה להן – פיתיונות: תבליט עץ המתאר דמויות נשיות ויצורים אנדרוגיניים, סמלים מיתיים ואייקוניים הנשזרים זה בזה. להן לוקחת השראה מתבליט אשר מופיע במזבח פרגמון, שבו מתוארות הקטה, האלה בעלת שלוש הפנים וארטמיס, אלת הציד, כשהן נלחמות בענקים.

גיל קורמוס – בן של אבא: “בן של אבא”, ובאנגליתDaddy’s Son , שנשמע כמו “דייסון”. האובייקט עשוי מיציקת סיליקון של שואב אבק מסוג “דייסון” עם תוספות שיער מלאכותי וריפוד ספה. העבודה עוסקת במה שהאמן אוהב לכנות פטישיזם מבוית – היחס המאניש והמקדש שאנחנו מעניקים לאובייקטים ביתיים.

עבודתו של איתמר שטמלר.