לכו לראות: “ג’נטלי” הוא המחזמר הראשון שעוסק באחת הבעיות הבוערות של החברה הישראלית

לזוג פליטים מניגריה החי בארץ נולד תינוק לבן. לאן זה מוביל אותם? למעצר. לאן זה מוביל אותנו? בואו לראות. “תיאטרון חיפה” מציג עכשיו את “ג’נטלי” – מחזמר ישראלי חדש, אקטואלי, נשכני ומרגש שמלווה במוזיקת היפ הופ, נשמה וביטים אפריקאיים. סיפורו של הזוג מציג את הטבע האנושי על פניו השונים ומדבר על שנאת זרים, גזענות ואטימות ממסדית אך גם על המוזיקה כמפלט מהמציאות ועל האמנות כעוגן בעולם כאוטי ואכזר. מומלץ בחום

אסתר רדא ב”ג’נטלי”. אין ספק שהיא הכוכבת הגדולה של המחזמר הזה במשחקה ובעיקר בקולה עוצר הנשימה ומרחיב הנפש.  צילום: יוסי צבקר

בסיום הרומן המופתי של הסופר הצרפתי רומן גארי, בשמו הספרותי אמיל אז’אר, על חייהם של “עלובי החיים”, אלה שחיים בשולי החברה בפריז, הוא כתב: “קודם לא צעקו, כי לחיים אין ריח”. המחזה “ג’נטלי” שעלה לאחרונה ב”תיאטרון חיפה”, הוא מחזה שרוצה לזעוק שלחיים יש צבע. והצבע הוא שקובע את מעמדך ואת איכות החיים שלך במדינה שבה אתה חי.

“ג’נטלי” הוא המחזמר הראשון שעוסק באחת הבעיות הבוערות של החברה הישראלית כיום, מצבם של הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו מארצות שונות לישראל, ויחסה של החברה אליהם. מלקאי ומרים ג’נטלי, הם זוג פליטים כאלה, ששוהים בישראל עם תיעוד המאפשר להם שהייה זמנית בארץ ומתיר להם לעבוד בישראל.

שניהם הגיעו מניגריה, לאחר שעברו שם זוועות שכללו אונס ומראות רצח רבים. לבני הזוג ג’נטלי נולד לאחרונה תינוק שצבע עורו לבן, והדברים מתחילים להסתבך כאשר שוטר עוצר את מרים וחושד שהתינוק אינו שלה. שרשרת האירועים שמגיעה לאחר מכן, מצביעה על כיוון ברור: מבקשי המקלט אינם זוכים ליחס אנושי בסיסי, וכבוד האדם שלהם נרמס פעם אחר פעם על ידי רשויות החוק.

זה מתחיל משאלות משפילות שהם נשאלים בתחקור שלהם לאחר מעצרם וכלה בניסיון של אחד השוטרים לכפות את עצמו על מרים כאשר היא נמצאת במעצר. לי אישית נראו חלק מהמצבים קיצוניים במידה מסוימת ולא מאוזנים, אבל כיוון שהמחזמר מבקש להציג את הדברים מזווית הראייה של הפליטים ומבקשי המקלט, אני מבינה את נקודת המבט שבה נקט.

איבוריאן אליזה (מימין) וגילי יאלו ב”ג’נטלי”. תיאטרון חי ובועט שיש לו אמירה, כיוון ואג’נדה. צילום: יוסי צבקר

תפקידו של תיאטרון טוב, הוא להיות גם תיאטרון אקטיביסטי חברתי ובין היתר להציב בפני החברה מראה אשר מציגה לה את פגמיה וגורמת לצופים לשאול את עצמם שאלות נוקבות כמו: “האם אני מתנהג אחרת כאשר אני חולף ברחוב ורואה/לא רואה את כל האנשים השקופים הניצבים מולי?”. “תיאטרון חיפה” מוכיח במחזמר הזה, בבימויו של משה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, שניתן להביא גם נושאים בוערים וכואבים ודרך השירה והריקוד להדגיש את המסר החברתי החשוב על יחסה של החברה האנושית בכלל לאחר, לשונה ולחלש.

המילים של שאנן סטריט, סולן להקת “הדג נחש”, שהלחינה גם את שירו של דוד גרוסמן “שירת הסטיקר”, והמוזיקה של אמיר לקנר, מחשמלות ופוצעות. הלהקה המלווה את מרים וג’נטלי מורכבת כולה מזמרים כהיי עור, אשר סביר להניח שגם הם נחשפו יותר מפעם אחת לאלימות ולגזענות בעקבות עובדת היותם כאלה, ויחד הם יוצרים להקה שיש בה גוונים קוליים שונים, כשהבולטות בה לטעמי הן רודי ביינסין שהתגלתה ב-The Voice וטופז אבדנג.

הכוריאוגרפיה של תום אפלבאום מצוינת ומוסיפה הרבה קצב ו’גרוב’ לשירים ולאווירה הכללית במחזמר, וכן התפאורה הבנויה מקונסטרוקציות ברזל ומסכים המעבירים אותנו הצופים בכל פעם לסצינה הבאה, אולם משאירים אותנו תמיד עם ההיבט המרכזי של הזרות, הפליטות וחוסר האונים.

הלהקה של המחזמר “ג’נטלי”. השירים, הריקודים והאווירה ישאירו אתכם מרותקים במהלך כל ההצגה. צילום: יוסי צבקר

גילי יאלו המגלם את מלקאי ג’נטלי וירון בורובינסקי המגלם את מיכאל פריד, הם ‘עזר כנגדה’ לכוכבת האמיתית של המחזמר, אסתר רדא, שעושה כאן תפקיד נוגע ללב כמרים ג’נטלי, אמו של התינוק – עמנואל, שצריכה להתמודד עם זיכרונות עבר רחוק וקרוב יותר, הרודפים אותה ומאיימים על אושרה עם בעלה ובנה. בשיר המדהים מיד בתחילת המחזמר כאשר השוטר עוצר אותה היא שרה: “תסתמי” ומדברת בשם כל הנשים במצבה ואולי בשם כל הנשים בכלל, באשר הן, בכל הדורות. אין ספק שרדא היא הכוכבת הגדולה של המחזמר הזה במשחקה ובעיקר בקולה עוצר הנשימה ומרחיב הנפש.

לכו לצפות ב”ג’נטלי”, גם בגלל השירים, הריקודים והאווירה שתשאיר אתכם מרותקים במהלך כל ההצגה, אולם גם ואולי בעיקר בגלל המסר החברתי החשוב של תיאטרון חי ובועט שיש לו אמירה, כיוון ואג’נדה.