מירית הררי חזרה הביתה אחרי חודש של טיפולי כימו: “הגוף שלי חזק. נלחם!!! עד לפעם הבאה”

למעלה משנה מתמודדת מירית הררי, אשתו של דידי הררי, עם סרטן הלבלב. מאז שחשפה את מחלתה היא מעניקה תמיכה וחיזוק לחולים אחרים. עכשיו, אחרי חודש של טיפולים בבית החולים, היא חזרה הביתה, ומחכה בתקווה לטיפול חדש שיעשה את העבודה

מירית הררי: “רגעי השיא בשלושת השבועות האלו היו יציאה על כיסא גלגלים לעשן סיגריה בחנייה של בית החולים…“

אחרי הפסקה של ארבעה חודשים, שבמהלכן נוספות לה גרורות חדשות, מירית הררי חזרה לטיפולי הכימותרפיה. על פסק הזמן אז מהטיפולים, כתבה מירית בפייסבוק שלה: “חמישה שבועות מתנה, זה מה שקבלתי. חמישה      שבועות בלי כימו, בלי הקרנות, בלי בית חולים, בלי לראות את איכילוב אפילו פעם אחת”.

בסוף חודש דצמבר 2019, רגע לפני שנפתח עשור חדש, שיתפה מירית את עוקביה בכימו מס’ 16 שהופסק באמצע. וכך היא כתבה: “יום שבת היום, צהריים. אני מנסה להתפקס, להתמקד, לחדד את הראש. אני על מורפיום. כל שעה-שעה וחצי נכנסת האחות ואני מקבלת מנה נוספת. זה כל כך נעים, הגוף רפוי ורגוע.

“בדיוק מחר לפני שלושה שבועות התחיל הסרט הזה. רביעי בערב נחיתה מניו-יורק , סופ”ש בבית ואשפוז. נכנסתי בדילוגים והיום אני צריכה ליווי לשירותים. כמה נזיל הכל… אפילו שקלתי להעביר את כתיבת הפוסטים לאחת הבנות שלי.

“רגעי השיא בשלושת השבועות האלו הם יציאה על כיסא גלגלים לעשן סיגריה בחנייה של בית החולים… ואם כך הדבר, אז השיחות הפנימיות שלי עם עצמי במה הטעם ועד מתי… באחד הטיולים האלה, כשאחותי מלווה אותי, היא שאלה אותי, ‘האם אני מקנאה כשאני רואה אנשים בריאים?’.

מירית הררי בביתה לאחר האשפוז האחרון: “כל המערכות הפנימיות בסינרגיה וכשאחת משתבשת כולן יחד איתה נגררות למטה, מוותרות, שובתות, לא רוצות לעבוד יותר”

“עניתי לה ללא השתהות, תשובה כל כך ברורה מבחינתי, כל כך ודאית. ‘לא, אני לא, בכלל’. זה הסרט שלי, תמיד תמיד אהבתי את הסרט שלי, לא תמיד היה בו קל אבל הוא שלי. האתגרים, התובנות, הניצחונות, מפחי הנפש, הפדיחות, – הכל שלי ולא הייתי מחליפה עם אף אחד.

שבוע אחר כך כבר היתה מירית בבית. “חמישה ימים בבית מאז החזרה מבית החולים ברביעי שעבר”, כתבה בדף הפייסבוק שלה. “חזרתי אחרי חודש קשה. מודה שהיו ימים שכבר ויתרתי. שיאים של כאב שהגוף לא מכיר, יום ועוד יום, שעה-שעה והמוח נמחק. אין עבר ואין עתיד וכלום לא חשוב מלבד הרצון להיעלם והידיעה שאי אפשר להיעלם סתם כך מייאשת.

“הפסקתי לתקשר עם העולם ולאט-לאט עם המשפחה המתוקה שלי, הילדות הטובות שלי שאיבדו את עצמן בשבילי. יום יום ולילה לילה… המוגלובין נמוך, מנת הדם מוכנה, כל המערכות הפנימיות בסינרגיה וכשאחת משתבשת כולן יחד איתה נגררות למטה, מוותרות, שובתות, לא רוצות לעבוד יותר. אין לי כוח לעמוד, לשבת, לדבר… אין רצונות, אין טעם. במחלקה משאירים אותי עוד יום ועוד יום עד לסימן הקטן ביותר של התאוששות.

מירית ודידי הררי: “ביום חמישי הזמנתי דגים ובישלתי לשבת. ניצחתי!!! ניצחתי את עצמי, שוב עומדת על רגליי”

“חמישה ימים בבית, בצניעות, עם המון כבוד לגוף ולמערכות שמתחילות לתפקד, כבוד לאויב שמוכן כל רגע להכות שוב בעוצמה. אני מאושרת באמת!!! כמה שמחה יכולה להיות בלב אדם??? על שקט ועל טעם, על רעמים ועל שמש. הגוף שלי חזק. הוא נלחם!!! עד לפעם הבאה.

“כל כך הרבה אהבה, דאגה. מסתכלת על בנותיי ויודעת שעשיתי משהו טוב. אני מרגישה טוב, נהנית מהמון דברים קטנים שהם עצומים. ביום ב’ מתחילה טיפול חדש בתקווה שיעשה עבודה.

“ביום חמישי הזמנתי דגים ובישלתי לשבת. ניצחתי!!! ניצחתי את עצמי, שוב עומדת על רגליי. הנפש עברה זיכוך אמיתי. התרוקנה והתרוקנה והשאירה בתוכה את האמת לאמיתה.