מי זו החברה הגאונה מקרית-המלאכה?

מיכל גבריאלוב, בעבר סוכנת אישית לאנשי תוכן ולתסריטאי טלוויזיה וקולנוע, וכיום אמנית מצליחה שעבדה והציגה גם בניו-יורק, מציגה עכשיו תערוכה חדשה, ב”בית גורדון-לונדון” בראשון-לציון, שנוצרה בהשראת הספר “החברה הגאונה” של אלנה פרנטה. התערוכה מחברת את חוויותיה ממסע מעמיק שעשתה בשכונה בנאפולי לבין השכונה של הסטודיו שלה בקרית-המלאכה

מיכל גבריאלוב. הבנתי שיש לי כוח

לפני שנה שכרה מיכל גבריאלוב סטודיו בקרית-המלאכה, מול שכונת שפירא (שם גם נולד וגדל בעלה, מיקי גבריאלוב) והתיישבה לקרוא את הספר “החברה הגאונה” של אלנה פרטנה, המשיכה לשלוש נובלות נוספות של פרנטה ונשבתה כמו מיליוני קוראים ברחבי העולם.

ליד הסטודיו שלה עדיין היו בעלי מלאכה. אחד מהם, רפי הסנדלר, תפר נעלי יוקרה ביד וחיבר אותה לדמות בספר של פרנטה. מפה הכל זרם, היא נסעה לסיור מעמיק בנאפולי, וכשחזרה עיבדה את החומרים בראש ובסטודיו.

בעבודות שלה מערבת גבריאלוב צילום מודפס על קנבס שעליו היא רוקמת “לדים” (נוריות) וחוטי רקמה, מדביקה קולאז’ים מכרטיסי רכבת ומציירת באקריליק. התערוכה בוחנת את השונה והדומה בין השכונה בנאפולי לבין השכונה של הסטודיו בקרית-המלאכה, ויוצרת משתיהן עולם משלה.

יצירות של מיכל גבריאלוב מתוך התערוכה “החברה הגאונה”

הוריי לא תמכו בהחלטה שלי ללמוד אמנות

על המסע שלה, כתבה מיכל גבריאלוב:

“לפני חמש שנים העליתי את התערוכה הראשונה שלי בעין-הוד, בלי לדעת איך אמשיך, אם בכלל. לאחר כמה ימים התקשרו מהגלריה ואמרו שיש משהו שרוצה לקנות ציור אבל מתעקש לפגוש את האמן. כבר הייתי ברכב כך שהגעתי די מהר. הוא חיכה. בצד, בחיוך.

עד אותו יום קראתי את יגאל סרנה רק בעיתון ובספרים שכתב, אבל מעולם לא פגשתי בו. הוא התעניין ושאל כמה שאלות על הציור וסיפר שבעצם הוא בדרך לאוקספורד. אני סיפרתי לו על אורד לוינסון, בן דוד רחוק שיש לי שם. גם הוא  אמן ומרצה המתגורר במבצר קטן על תעלת המים ליד האוניברסיטה. יגאל רכש את העבודה ולקח אותה איתו לאוקספורד, שם פגש גם את אורד. נהיה שמח.

תודה ליגאל ולרבים אחרים שרכשו את העבודות. בזכותכם קבלתי ביטחון שאני בדרך הנכונה.

לפני כשש שנים, אחרי שהוריי הלכו לעולמם אחד אחרי השני, ישבתי לחשוב מה קרה בחייהם. מה כל אחד מהם הותיר אחריו?.

אמי נפטרה ראשונה. לא הייתי קרובה אליה והיא לא היתה קרובה אליי. ממש לפני מותה ישבתי איתה והיא ידעה שאלו הרגעים האחרונים שלה. היא היתה צלולה לחלוטין וללא כאבים. היא נשאלה מה היו חייה, מה השיגה. התשובה שלה היתה עצובה בעיניי – “אני גאה בבנותיי”, אמרה.

אך למעשה לא היתה זו האמת. ממש לא. שתינו, אחותי ואני, היינו אכזבה והפתעה כאחת. אחותי היתה התקווה וממני לא היו ציפיות גדולות. במהלך החיים הכל התהפך ובסוף אני גם זו שטיפלה בה, בהם, בכולם ואחותי פרשה לעולם שלה וגם חיה מעבר לים.

ידעתי שאמי אשה רבת אשכולות, עם כשרון כתיבה ותשוקה לקריאה, שאותה העבירה אליי ועוד תכונות רבות. אבל לא ידעתי שהיתה גם ציירת מחוננת עד לאחר מותה. כשאמרה את המשפט הזה ידעתי, שזה לא הגאווה עלינו, אלא שזו היתה תחושת החמצה, שלה.

כולם ציירו במשפחה אבל לא תמכו בהחלטה שלי ללמוד אמנות, תמיכה שכל אמן צריך מהאנשים הקרובים אליו. אז זנחתי את העיקר והתמקדתי באחת היכולות האחרות שלי – יצירת קשרים. למדתי תסריטאות ומחזאות והפכתי לסוכנת. נותנת שירות אבל תמיד עם עוד הרבה מעבר, להביא יצירתיות לתוך עבודה טכנית ועסקית.

עם זאת לא נטשתי את הציור. כל השנים ציירתי ואף מפעם לפעם למדתי, לפרקים במשך שנים, לעיתים באיטליה או בארצות-הברית.

ואז אבי נפטר, כשנה אחריה. הוא השאיר מורשת של חיים מקצועיים עשירים ביותר. שפע מדהים ומעורר השראה, מלח הארץ, איש פלמ”ח ומדען מוביל שעקבותיו מלווים את ההיסטוריה של ישראל, אבל במשפחה שלו הוא הותיר הרבה פחות סימנים.

מגשימה חלומות בניו-יורק ובנאפולי

מה מגדיר אותנו כאנשים? את התשובה מצאתי רק אחרי שהם נפטרו ושחררו אותי. אז הבנתי. זה עלול להיגמר ויש לי עוד הגשמות אישיות. יש כמה דברים שבוערים בי.

הפסקתי לעבוד כסוכנת, עזבתי הכל. נסעתי מספר פעמים לניו-יורק, ציירתי, העליתי תערוכות שם ופה. ואז לראשונה בחיי קבלתי סטודיו משלי ב״מאנה קונטמפוררי”, מקום מופלא עם כ-350 ציירים ואמנים, חלקם ידועים ומבוססים.

גרתי בניו-יורק. עיר שהיא בית שני אם לא כמעט ראשון. קמתי בכל בוקר ונסעתי בשתי רכבות ומשם גם הליכה משמעותית ברגל, כל בוקר וערב, ולא שבעתי. זו היתה המקפצה הכי חשובה שעשיתי.

חזרתי ארצה ושכרתי סטודיו בקרית המלאכה. הפעם נסעתי באוטו קטן וחבוט לסטודיו. ויתרתי על הכנסה יפה כדי להיות אמן תפרן. ושוב כל בוקר הגעתי לסטודיו, שהיה הרבה פחות מפנק מניו-יורק, בסביבה של בעלי מלאכה זעירים והרבה אמנים. הייתי מאושרת.

באותו זמן עבדתי על פרויקט נהדר שמבוסס על צילומים מהארכיון של סבי.

יום אחד נכנסתי לחנות ספרים וכהרגלי קניתי ארבעה-חמישה ספרים, בהם גם את ״החברה הגאונה״ של אלנה פרנטה. פה, ברגע אחד, הכל התחבר. השכן שלי באותה עת לסטודיו היה רפי הסנדלר. רפי נולד במרוקו ועלה לארץ ולמד להיות סנדלר עילית מאביו. שנים ייצר נעלי איכות לנעלי ״יפית״. כשאני הכרתי אותו הוא כבר היה שכיר של חברה אחרת, עני בעל חובות. איש מקסים שהיה משקה עבורי את העציצים של עשבי התבלין שהבאתי כשעברתי לסטודיו.

ההדהוד של הספר מול הסנדלר שייצר נעלי יוקרה, היה חזק. מעבר לכביש נשקפה שכונת הילדות של בעלי, האיש האהוב שלי, מיקי גבריאלוב – שכונת שפירא – שם נולד וגדל. גם היא השתנתה ועודנה. ואני קוראת את הספר ויודעת למה מעל 20 מיליון איש קראו אותו ואת שאר הנובלות הנאפוליטניות.

הכל התחבר לי. ההבנה שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין מה שהייתי צריכה להיות, הרי מילדות רציתי להיות ציירת. אישורים שקיבלתי לאורך חיי גם מבחוץ אבל לא מבפנים. לא ממני ולא מהמשפחה הקרובה לי.

עכשיו עם הספר, הבנתי שיש לי כוח, שאני אעמוד גם בפני מפלות ושיש לי כוח להצליח. שאני יכולה ושאני אהיה טובה בזה. הבנתי שאפשר להעז. כל אישור חדש ליכולת שלי היה הפתעה, עד שזה כבר הפסיק להפתיע. אז הבנתי שאני שווה.

קבלתי החלטה לנסוע לנאפולי ולשלב צילום, ציור, תאורה ורקמה. הכל התאחד לכדי תערוכה שלמה.

האביב טוב לתערוכות ואני הופכת את זה למסורת. ביום שבת, 4.5.19, ב”בית גורדון-לונדון” בראשון-לציון, מבנה קסום מתחילת המאה ה-20, רחוב אחד העם 8, תיפתח התערוכה החדשה שלי.

קראתם את הנובלות? בואו! לא קראתם? עוד יותר בואו! ביקרתם בנאפולי? בואו! לא בקרתם? מבטיחה שהחשק יעלה אחרי. גם לבקר שם וגם בקרית המלאכה בתוך העשייה שלי ושל חברים אמנים וחברים בעלי מלאכה”.
פתיחת התערוכה בשעה 20:00. התערוכה תינעל בסוף יולי 2019.