אופרה ווינפרי נפרדת מטוני מוריסון: “היא השתמשה במילים כדי לעזור לנו להתמודד עם הפצעים שלנו”

טוני מוריסון, מהסופרות החשובות ביותר בתרבות האמריקאית, מתה שלשום בגיל 88. מוריסון היתה האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1993. היא גם זכתה בפרס פוליצר בשנת 1988 עבור “חמדת”, רומן על אשה שנמלטה מהעבדות באוהיו. אופרה ווינפרי, שהפכה לחברה של מוריסון, כיכבה בעיבוד הקולנועי של “חמדת” ב-1998, שהיה תפקיד חייה. אתמול נפרדה ווינפרי מחברתה הטובה בדמעות: “מוריסון היתה המצפון שלנו, החוזה שלנו, מספרת האמת שלנו”

הופעתה הראשונה של טוני מוריסון ב-1996 בתוכנית האירוח של אופרה ווינפרי: “אני חושבת על התרבות האפרו-אמריקאית כמו שמוריסון כתבה עליה”

הסופרת המוערכת טוני מוריסון, נכדתו של עבד משוחרר, שהלכה שלשום לעולמה בגיל 88 בתום מאבק במחלה קשה, נחשבה לאחד הקולות האפרו-אמריקאיים החשובים ביותר בספרות האמריקאית והעולמית. היא היתה האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, באמתחתה היו גם פרס פוליצר ומדליית החירות הנשיאותית, היא היוותה מקור השראה לעוצמה ולשחרור עבור נשים רבות ברחבי העולם, והספרים הרבים שכתבה – מ”חמדת”, דרך “סולה” ועד “הביתה” – עסקו בסוגיות חברתיות ופרצו גבולות של מעמד, גזע ומגדר.

חברתה הטובה של מוריסון, אופרה ווינפרי, האפרו-אמריקאית החזקה ביותר בעולם, נפרדה ממנה אתמול בדמעות. כזכור, ב-1998 ווינפרי ומוריסון עבדו יחד על הגירסה הקולנועית של “חמדת”, שבו כיכבה ווינפרי ושנחשב עד היום לתפקיד חייה. הן הפכו לחברות קרובות, ווינפרי המליצה על ספריה של מוריסון במועדון הספרים שלה; ווינפרי הופיעה בסרט התיעודי האחרון על חיי הסופרת, “טוני מוריסון: היצירות שאני”; ובמהלך השנים הופיעה מוריסון מספר פעמים בתוכנית האירוח המצליחה של ווינפרי.

טוני מוריסון מתארחת במועדון הספרים של אופרה ווינפרי

אתמול כתבה ווינפרי באינסטגרם שלה: “בהתחלה היתה המילה. טוני מוריסון לקחה את המילים והפכה אותן לשיר… של סולומון, של סולה, חמדת, רחמים, אהבת גן עדן, ועוד. טוני מוריסון היתה המצפון שלנו, החוזה שלנו, מספרת האמת שלנו. היא היתה קוסמת של השפה, שהבינה את כוחן של המילים. היא השתמשה בהן כדי להעיר אותנו, לחנך אותנו ולעזור לנו להתמודד עם הפצעים העמוקים ביותר שלנו ולנסות להבין אותם. זה מרגש ומשדרג חיים בכל פעם שאני קוראת ומשתפת את עבודתה. היא היתה הקיסרית העליונה של הסופרים. זמן רב מילותיה ימלכו!”

בהמשך היום אתמול, התראיינה ווינפרי בתוכניות הטלוויזיה ובעיתונים המובילים בארצות-הברית, ניתחה את מורשתה של מוריסון ואמרה: “אין סופרת גדולה ממנה. היא שינתה את חוויית הקריאה בשבילי, זה היה יותר מאשר קריאה, זו היתה הבנת המקורות העמוקים של הפצעים שהשפיעו על התרבות האפרו-אמריקאית במשך שנים והיכולת לתת משמעות לפצעים האלה בשפה שלה. אין אף אחד שהצליח להשפיע על חיי יותר ממנה. אני חושבת על התרבות האפרו-אמריקאית כמו שהיא כתבה עליה”.

כאמור, ספרה המפורסם של טוני מוריסון, “חמדת” (1987), עובד לסרט קולנוע מצליח ב-1998 בבימויו של ג’ונתן דמי, ובכיכובם של אופרה ווינפרי ודני גלובר. הרומן “חמדת” מתרחש בפרבר של אוהיו, שנים אחרי מלחמת האזרחים של ארצות-הברית. סת, שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו “שום דבר לא מת אף פעם” ו”זה תמיד יהיה שם ויחכה”. לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, שיספה את גרונה של בתה בת השנתיים, כדי שתינצל מחזרה לגורלה שלה עצמה. כשרצתה לחרות על המצבה “חמדת לבנו” נאלצה לשכב לשם כך עם חרט-המצבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: “חמדת”. וכך זכתה הילדה לשמה, אחרי מותה.

הסיפור של “חמדת” כבש מיד את ליבה של ווינפרי, אבל גם לה – לאופרה ווינפרי הגדולה ועטורת הפרסים – היה קשה ליצור קשר עם טוני מוריסון. אז איך הצליחה ווינפרי לשכנע את מוריסון לעבד את הרומן “חמדת” לסרט? הו, כאן יש סיפור משעשע.

אופרה ווינפרי בסרט “חמדת”: “זו רשימת שינדלר שלי והבחירה של סופי שלי והריקודים שלי עם זאבים”

ווינפרי קראה את הספר בפעם הראשונה עם צאתו לאור בשנת 1987, והרגישה שהיא חייבת לפגוש את הסופרת. ווינפרי ניסתה להשיג את מספר הטלפון הלא רשום של מוריסון בביתה ולא הצליחה. בלית ברירה התקשרה ווינפרי למכבי האש בעיירה בניו ג’רזי שבה מוריסון התגוררה וביקשה מהם, “להתקשר לטוני מוריסון ולהגיד לה שאופרה התקשרה”. זה עבד ומוריסון חזרה אליה עוד באותו ערב, והשאר היסטוריה.

למרות ההצלחה הגדולה של הספר “חמדת”, נדרשו 11 שנים עד שהסרט הופק כשהוא מסתובב בין במאים שונים ווריאציות שונות לתסריט. ווינפרי לא ויתרה, עד שזוכה האוסקר, הבמאי ג’ונתן דמי, שכבר הוביל להיטים קולנועיים כמו “שתיקת הכבשים” ו”פילדלפיה” – חתם לביים.

על “חמדת” אמרה ווינפרי: “זו רשימת שינדלר שלי והבחירה של סופי שלי והריקודים שלי עם זאבים, באופן שהסיפור מסוגל לקחת תקופה של היסטוריה שיש לה תווית גדולה – עבדות – ולהביא את צדדיה האנושיים ואת תחושת חיי היומיום שלה”.