fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/01/יאיר-גדול.jpg

יאיר לפיד: השואה פירקה את כל מה שבני האדם ידעו על עצמם, ואז למדנו שני לקחים בלתי נשכחים”

ערב יום השואה הבינלאומי, העלה ח”כ יאיר לפיד לדף הפייסבוק שלו פוסט שבו הוא בוחן אילו לקחים לימדה אותנו השואה. לפיד: “מדובר בשני לקחים בלתי נשכחים: הראשון הוא שעלינו לשרוד בכל מחיר. והשני, שזוהי חובתנו להיות אנשים מוסריים. מה קורה כששני הלקחים סותרים?”

1יאיר לפיד

יאיר לפיד: אם נרפה לרגע מרעיון ההישרדות, יקומו הנאצים החדשים – ואין זה משנה אם יחבשו לראשם כאפיות או קסדות וורמכט – וינסו להרוג אותנו.

תחת הכותרת “השאלה שהשואה שואלת”, העלה ח”כ יאיר לפיד פוסט לרגל יום השואה הבינלאומי: “75 שנה עברו מאז השואה ועדיין אנחנו יודעים רק מה קרה, מבלי שנוכל להבין מה עלינו לעשות עם המידע הזה. אתה מרגיש שהשואה אמורה לשנות בך משהו – כיהודי, כאדם, כישראלי – אבל מה?

“כשתהיו במחנות ההשמדה”, אמרתי פעם לתלמידים שלי, ״אל תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם יהודים, כי זו השאלה הקלה, תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם גרמנים”? הם שתקו, וכי מה יכולים היו להגיד.

“השואה פירקה את כל מה שבני האדם ידעו על עצמם, ואז לימדה אותנו שני לקחים בלתי נשכחים: הראשון הוא שעלינו לשרוד בכל מחיר. והשני, שזוהי חובתנו להיות אנשים מוסריים. הדבר שאיננו יודעים עדיין, הוא מה עלינו לעשות כששני הלקחים האלה סותרים זה את זה.

“ניצולי השואה באו לישראל כדי להקים בה חברה אנושית חדשה, שבה איש לא יוכל לפגוע בהם רק מפני שהם יהודים. זהו מסר זועם כפי שהוא פגיע. לא רק שמותר לנו לעשות הכל – אבל ממש הכל – כדי שלא תהיה שואה שנייה, זוהי גם חובתנו העליונה. הגורל היהודי לא יוכל לספוג עוד מהלומה שתזכיר אפילו את השואה, ואנחנו מחויבים לא רק לעצמנו, אלא גם לכל הדורות אחורה, מאברהם אבינו עד למוזלמנים המדשדשים בין הגופות יום אחרי שחרור מחנה הריכוז.

“כל ישראלי, אם יש לו שבריר של זיכרון היסטורי (ולמי מאתנו אין), יודע שהקיום שלנו הוא שברירי. בתינו, הקניונים שלנו, הכבישים שסללנו – כל מפלצות האספלט והברזל האמורים לייצג המשכיות שאין לערער עליה – הם רק רשת הסוואה דקה המונחת על חרדה מתמדת מפני הבאים עלינו להורגנו.

“אם נרפה לרגע מרעיון ההישרדות, יקומו הנאצים החדשים – ואין זה משנה אם יחבשו לראשם כאפיות או קסדות וורמכט – וינסו להרוג אותנו. למדנו גם שאסור לסמוך על הגנתו של העולם. הוא יהיה מזועזע כמובן עד עמקי נשמתו האנינה, ואולי גם יקים לילדינו בית יתומים בפאתי בריסל, אבל ליותר מזה עדיף לנו לא לצפות.

“זו, אגב, גם הסיבה לכך שהישראלי הממוצע מתמלא חרון מוצדק כשהוא נתקל באינטלקטואלים של השמאל החדש, המעמידים פנים שישראל היא חלק מאירופה הנאורה ובשם שיח זכויות האדם חובתה לוותר להמונים המדוכאים שכל חטאם בכך שהם רוצים להרוג אותנו. “אושוויץ”, הם חוזרים ואומרים לנו, “אינה יכולה להיות תירוץ לכל דבר”. אלא שאושוויץ אינה תירוץ אלא סיבה מוחשית, אקטואלית-עדיין, מגובה בגופותיהם של מיליונים.

“אינני אוהב במיוחד בדיחות שואה, אבל יש אחת שאינה מרפה מזיכרוני: מדוע אושוויץ היתה מקום אופטימי? משום שכל הפסימיסטים כבר היו בניו-יורק. ככל בדיחה טובה, גם מאחורי זו יש אמת בסיסית: עלינו להתכונן תמיד לגרוע מכל, מפני שאחרת הוא יגיע.

“אלא שאילו בזה הסתכם לקח השואה, היא לא היתה מציבה בפנינו שום דילמה. הבעיה היא שהשואה לימדה אותנו גם שחלק – אולי החלק המשמעותי ביותר – של ההישרדות תלוי בקיומו של מוסר אנושי.

“בלי המוסר האנושי לא היה צ’רצ’יל, לא היו פרטיזנים, ארה”ב לא היתה נכנסת למלחמה, וגדוד של הצבא האדום, בפיקודו של רב-סרן יהודי בשם אנטולי שפירו, לא היה משחרר את אושוויץ.

2סבו וסבתו של יאיר לפיד

תמונה שצירף לפיד לפוסט: סבו בלה למפל, שנספה בתא הגזים במחנה מאוטהאוזן, וסבתו קטלינה למפל ששרדה את התופת ועלתה לישראל עם אבא שלו

“השואה שינתה את תפיסת המוסר שלנו לא רק מפני שנוכחנו לדעת שהמוסר הוא הדבר היחיד שמסוגל להתייצב בפני הרוע המוחלט, אלא גם מפני שהיא העבירה את המרכז מן החברה אל היחיד.

“עד השואה התייחס המין האנושי למוסר כאל תוצר חברתי. עשרת הדיברות הן דוגמה טובה – קיבלנו הוראות מהממסד ומילאנו אותן מפני שידענו שהוא חכם יותר, ורוצה בטובתנו.

“אלא שבשואה האנשים המוסריים היחידים היו דווקא אלו שסירבו להקשיב למה שאמר הממסד השליט בארצותיהם. חנה ארנדט כתבה שאם היינו מקבלים את תפיסת המוסר שהיתה מקובלת עד השואה, הרי שאי אפשר היה להעמיד את אייכמן לדין. הוא הרי פעל לפי המוסר המקובל בזמנו ובתקופתו, ובוודאי בארצו.

“אם בכל זאת העמדנו את אייכמן לדין הרי היה זה מעשה של אמונה במין האנושי: האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים, שלכל אדם יש את היכולת להבחין בין טוב לרע, אפילו אם כל העולם אומר אחרת. אם בכל זאת הוצאנו אותו להורג, היה זה מסר מהדהד לכך שאיש אינו יכול לחמוק מאחריותו לנקוט עמדה מוסרית בעד החיים. חנה ארנדט טעתה בדבר אחד: לא “הבנאליות של הרוע” היא המאיימת עלינו, אלא הבנאליות של השתיקה. לאיש אסור לשתוק אל מול המוות.

“הניצולים לימדו אותנו, באיחור מכאיב, שלא רק לגבי הגרמנים היתה זו האמת, אלא אפילו לגבי הקורבנות. בספרו הגדול “האדם מחפש משמעות”, כתב ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ שאיבד את כל משפחתו:

‘במחנות הריכוז, במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם; איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים’.

“שכן לא רק באחרים עלינו לחשוד בעקבות השואה, אלא גם בעצמנו. האם המוסר המקובל, המקיף אותנו מכל עבר, אינו משתק את יכולתנו לבחון בעצמנו את המתרחש, להסיק בעצמנו מסקנות, לבחור בעצמנו בין הטוב לבין הרע?

“ויותר מזה, האם הגדרתנו את ההישרדות כערך עליון מאפשרת לנו לראות את מה שהגדיר פרנקל (מחשובי הפסיכיאטרים בדורנו), “האדם מאחורי המכונה?” האם אפשר בכלל לקבל החלטות מוסריות כשכל העולם נראה לנו כמכונת השמדה מתוחכמת שרק מחכה להזדמנות שלה? האם לא צמצמנו את עצמנו לקיום שכולו תנאים, כדי שנוכל להתחמק מן ההכרעות?

“אינני יודע. קרוב לוודאי שאיש אינו יודע. דווקא בגלל היות השואה אירוע קוסמי שאינו נתפס באף אחד מהמושגים המוכרים לנו, היא מכריחה כל אדם להגיע לגביה למסקנות אישיות לגמרי. כל מה שאומר לגביה אינה מסקנה, אלא אמונה.

“אני מאמין שהעיקרון הראשון תקף: לגבי כל דבר שמאיים על קיומנו, חובתנו לעשות כל דבר כדי להמשיך להתקיים כעם. אני מאמין שהעיקרון השני מכריח אותנו לבחון ללא הרף את העיקרון הראשון, כדי שבכל מה שהוא פחות מאיום קיומי אפילו בסנטימטר, נדע לעשות את הבחירה המוסרית, המכירה באנושיותו של האחר ובחובתנו למנוע ממנו סבל.

;