להיות מישל

שנתיים אחרי שסיימה את תפקידה כגברת הראשונה של ארצות-הברית, מישל אובמה הוציאה לא מכבר ספר זכרונות מרתק, “הסיפור שלי”, שבו היא מספרת הכל – טעויות בקריירה, הפלה שעברה, לידת שתי בנותיה בהפריות מבחנה, ייעוץ הנישואין שהציל אותה ומדוע תקווה חשובה כיום יותר מאי פעם. מישל, מיי בל

צילומים: מתוך הספר “הסיפור שלי”

מישל אובמה: “יש לנו אחריות להיות אופטימים”

בחודש שעבר, כשנתיים אחרי שסיימה את תפקידה כגברת הראשונה של ארצות-הברית, מישל אובמה הוציאה ספר זכרונות, “הסיפור שלי”, שראה אור במקביל ב-24 שפות (בארץ בהוצאת “ידיעות ספרים”), והפך בתום שבועיים של מכירות לספר הנמכר ביותר בארצות-הברית לשנת 2018. על פי נתוני המכירות הרשמיים, נמכרו בחודש הראשון בעולם מעל 5 מיליון עותקים מודפסים, מתוכם כ-3.4 מיליון עותקים בארצות-הברית וכ-1.6 עותקים מתורגמים ברחבי העולם.

מדובר בהישג מדהים למי שהחלה את חייה בדירה קטנה בשיקגו להורים שחורים קשי יום, ושבניגוד לכל הסיכויים למדה באוניברסיטת פרינסטון (שם חוותה לראשונה איך זה להיות האשה השחורה היחידה בחדר), סיימה לימודי משפטים בהצטיינות בהרווארד, עבדה כעורכת דין במשרדים נחשבים (שבאחד מהם הכירה את ברק אובמה), ולימים הפכה לאשת נשיא ארצות הברית השחור הראשון (2009-2017).

מישל אובמה נחשבת לאחת מנשות הנשיאים האהודות ביותר באמריקה, אך גם כמי שזכתה ללא מעט ביקורות נוקבות. בתקופת כהונתו של אובמה, טענו שהתנהגה בצורה לא נאותה, שהסתכסכה עם הצוות של הבית הלבן ושנלחמה שנים בשמועות על צרות בזוגיות. למרות הביקורות, רבים טוענים כי בלעדיה הוא לא היה נבחר לנשיאות.

אשת הנשיא נהנתה בארבע השנים הראשונות לכהונתו מפופולריות גבוהה במיוחד, שעקפה לפעמים בסקרים גם את זו שיוחסה לבעלה. הוא, אגב, הודה בכך בפה מלא, “לא הייתי האיש שאני היום ללא האשה שהסכימה להתחתן איתי לפני 20 שנה”, לא שכח אובמה להודות לאשתו בנאום הניצחון שלו ב-2012 והוסיף: “מישל, מעולם לא אהבתי אותך יותר, מעולם לא הייתי גאה יותר לצפות באמריקה כולה מתאהבת בך”.

אהבת אמת דביקה וקיטשית, או מהלך אסטרטגי מחושב היטב להגדלת הפופולריות ללא הרבה אמת מאחוריו? תלוי את מי שואלים. במהלך הראיונות, הקמפיינים, הנאומים והתמונות של השניים – לא רק שהם פרגנו אחד לשני נונסטופ, הם גם לא הפסיקו לגעת אחד בשנייה. המסר שהם ניסו להעביר בבית הלבן היה: אנחנו זוג מנצח, מאוהב וחזק. אבל המסר שבפועל עבר היה לעיתים לא אמין. זוגיות ללא בעיות קשה למצוא גם כשאתם לא הזוג הראשון של ארצות-הברית. בספר החדש מודה מישל כי הם נעזרו בתחילת נישואיהם ביועץ נישואים שהציל את נישואיה, ועל כך בהמשך.

עטיפת הספר “מישל אובמה – הסיפור שלי”

“תפקיד אשת הנשיא הציב לי אתגרים והשרה עלי ענווה”

בהקדמה לספר, שבאנגלית נקרא “להיות”, כותבת מישל כי תפקיד הגברת הראשונה של ארצות-הברית הוא לא רשמי “ובכל זאת סיפק לי במה שלא דמתה לשום דבר שהייתי יכולה להעלות על דעתי. הוא הציב לי אתגרים והשרה עלי ענווה, רומם אותי וגימד אותי, לפעמים בעת ובעונה אחת. אני רק מתחילה לעבד את מה שהתרחש במהלך השנים האחרונות האלה – החל מאותו רגע ב-2006 שבו בעלי רק התחיל לדבר על מירוץ לנשיאות ועד לבוקר הקר בחורף 2017, שבו נכנסתי ללימוזינה עם מלניה טראמפ וליוויתי אותה לטקס ההשבעה של בעלה. איזה מסע זה היה”.

לדבריה, “מאז נכנסתי, ולא מבחירה, לחיים הציבוריים, היללו אותי כאשה החזקה ביותר בעולם וזלזלו בי בתור ‘אשה שחורה זועמת’. רציתי לשאול את המזלזלים איזו משלוש המילים האלה משמעותית יותר עבורם – אשה, שחורה או זועמת? חייכתי בצילומים עם אנשים שקראו לבעלי בשמות גנאי איומים בטלוויזיה, ובכל זאת רצו מזכרת ממוסגרת למדף האח שלהם. שמעתי על מעמקי הביצות של האינטרנט, שם מטילים ספק בכל פרט הקשור אליי, עד לשאלה אם אני אשה או גבר. חבר קונגרס מכהן לעג לישבן שלי. נפגעתי. רתחתי מזעם. אבל יותר מכל, ניסיתי להתייחס לדברים האלה בצחוק”.

מישל אובמה בימי הלימודים בפרינסטון

למי שלא זוכר, ב-2012 יצא הספר The Obamas של עיתונאית ה”ניו-יורק טיימס” המוערכת, ג’ודי קנטור, שחשף פנים אחרות של בני הזוג הנשיאותי ובעיקר של מישל, שהוצגה בספר פעמים רבות כאשה דעתנית ונחושה, שגוננה יתר על המידה על בעלה ולא היססה לתמוך ביוזמות שלו, גם כשהצוות מסביב חשב שהן לא מתאימות.

בין היתר סיפרה אז קנטור, כי בימים הראשונים שלה בבית הלבן התלוננה מישל ללא הפסקה על המגבלות שחלות עליה, כמו למשל שהיא צריכה לחמוק מהמצלמות כשהיא מטיילת עם הכלב או שאנשי הצוות של בעלה עוקבים אחר כל צעד שלה. קנטור טענה כי מתח רב שרר גם בינה לבין רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן לשעבר, וכי היא התייחסה לאנשי הצוות ביד קשה למדי, עד כדי כך שבאחד המקרים דובר הבית לשעבר, רוברט גיבס, קילל אותה פעם בהיעדרה.

במקרה אחר, מצוין בספר, הוזמנה מישל להצטלם לשער של “ווג”, אך בבית הלבן חשבו כי זהו לא רעיון טוב להופיע על מגזין שמציע פריטים כה יקרים בעידן של משבר כלכלי. למרות זאת, מישל התעלמה מהעצות וטענה: “אני לא צריכה להופיע על השער של ‘ווג’ כשאני לובשת משהו שעולה 20,000 דולר. יש הרבה נשים שחורות צעירות ברחבי המדינה ואני רוצה שהם ייראו אשה שחורה על השער”.

לבסוף, בדומה לספר קודם של העיתונאי אדוארד קליין, שבו נטען כי בני הזוג עמדו להתגרש בשנת 2000, גם קנטור סיפרה על משבר שפרץ באותה שנה על רקע חילוקי דעות בין מישל לברק לגבי האופן שבו הוא בוחר לנתב את הקריירה הפוליטית שלו. מישל, מצידה, הצהירה בתגובה כי היא לא טרחה לקרוא את הספר.

מישל וברק אובמה ביום חתונתם. צילום: אינסטגרם

מה קרה כשמישל מצאה את עצמה לבד בבית?

למרות התדמית המצליחנית שמטפחת מישל, במהלך כהונתה הראשונה כגברת הראשונה בבית הלבן היא חטפה, כאמור, לא מעט ביקורת. במהלך ביקורה בבריטניה, כשפגשה את המלכה אליזבת השנייה, היא חרגה מכללי ההתנהגות המקובלים והניחה את ידה בחביבות על כתפיה של המלכה, מה שתואר לאחר מכן בעיתונות הבריטית והאמריקאית כ”סוג של תקרית דיפלומטית”. במקרה אחר, נאלץ הבית הלבן להכחיש פרסומים כי במהלך פגישתם בבית הלבן סיפרה מישל לקרלה ברוני, אשת הנשיא הצרפתי לשעבר, ניקולא סרקוזי, כי החיים בבית הלבן הם “גיהינום”.

בספר “הסיפור שלי” מתארת מישל אובמה לראשונה בגוף ראשון את האמת שלה – ילדותה, תקופת הלימודים, עבודתה כעורכת דין, הנישואים לאובמה, הלידות, איך התאמצה לאזן בין העבודה, המשפחה והקריירה הפוליטית הנוסקת של בעלה, וכמובן חייהם בבית הלבן במשך שמונה שנים הרות גורל – שנים שבהן למדה להכיר את ארצה, וארצה למדה להכיר אותה.

מישל תופסת תנומה במהלך מסע הבחירות המתיש בארצות-הברית

לרגל יציאת הספר לאור, פגשה מישל אובמה את אופרה ווינפרי לראיון שפורסם בגיליון דצמבר 2018 של המגזין האמריקאי “אל”, שעל שערו כיכבה מישל בדגם של “דיור”. אופרה פתחה את הראיון ב”סיפור הטוסט”, שמעיד יותר מכל על המעבר החד מהבית הלבן לבית הלבנים האדומות החדש של בני הזוג אובמה ובנותיהם מליה וסשה בוושינגטון.

“סיפור הטוסט הוא על אחד הלילות הראשונים שהייתי לבד בבית החדש שלנו”, סיפרה מישל. “הילדות לא היו בבית, ברק היה בנסיעת עבודה ופתאום מצאתי את עצמי לבד. בתור הגברת הראשונה, את אף פעם לא לבד, תמיד יש אנשים בבית, יש מאבטחים, את לא יכולה לפתוח את החלונות שלך או לצאת החוצה מבלי לגרום מהומה. אז הנה אני בבית החדש שלי, רק אני ושני הכלבים שלנו בו וסאני, ואני עושה דבר פשוט. אני יורדת למטה ופותחת את הארון במטבח שלי, מה שלא עושים בבית הלבן, ומכינה לעצמי טוסט עם גבינה. ואז לקחתי את הטוסט שלי ויצאתי לחצר האחורית שלי. ישבתי על המרפסת, ופתאום חשבתי, ‘זה הרגע השקט הראשון שלי מזה שמונה שנים. פתאום הבנתי שלא היה לי זמן להרהר בבית הלבן. מבחינות רבות אני צריכה למצוא את עצמי מחדש”.

מישל באוניברסיטת אוקספורד עם תלמידים מבית ספר בלונדון

וכך, תוך כדי חיפוש עצמי, החלה לעבוד על ספר זכרונות, שמתחיל בילדותה בסאות’ סייד של שיקגו, בדירת שני חדרים קטנה שבה גדלה, בחדר שחלקה עם אחיה הגדול קרייג, שאליו היא קשורה מאוד ושאף הוביל אותה לחופה במקום אביה שנפטר מספר שנים קודם לכן.

על הכריכה האחורית היא כותבת: “יש הרבה שאני עדיין לא יודעת על אמריקה, על החיים, על מה שהעתיד צופן בחובו. אבל אני מכירה את עצמי. אבי, פרייזר, לימד אותי לעבוד קשה, לצחוק לעיתים קרובות ולקיים את מה שאני מבטיחה. אמי, מריאן, הראתה לי איך לחשוב באופן עצמאי ולהשתמש בקולי. שניהם יחד עזרו לי, בדירתנו הצפופה בסאות’ סייד, החלק הדרומי של שיקגו, לראות את הערך שיש בסיפור שלנו, בסיפור שלי, בסיפור הגדול יותר של ארצנו”.

כשאתה ילד שחור בצד הדרומי של שיקגו

כשאתה ילד שחור בצד הדרומי של שיקגו מרקע של מעמד הפועלים – אנשים באופן אוטומטי שמים אותך בתוך קופסה של הישגיות נמוכה. מישל לאופרה ווינפרי: “אני לא רציתי שאנשים יחשבו שאני ילדה לא חרוצה. מילדות היה לי חשוב להצטיין. ההורים שלנו השקיעו בי ובאחי הכל. אמא שלי לא הלכה למספרה, היא לא קנתה לעצמה בגדים חדשים. אבא שלי עשה משמרות במפעל המים שבו עבד. יכולתי לראות את הורי מקריבים בשבילנו. אחרי התיכון, הלכתי לפרינסטון ואחר כך לבית הספר למשפטים של הרווארד. ואז הצטרפת למשרד עורכי דין יוקרתי בשיקגו”.

“באיזשהו שלב הבנתי שאני לא אוהבת להיות עורכת דין. לא עניין אותי לעבור על תיקים ולכתוב תזכירים. יום אחד אמרתי לאמא שלי, ‘אני לא יכולה לעשות את זה עד סוף ימי. אני לא יכולה לשבת בחדר ולהביט במסמכים. אני פשוט לא מאושרת. אני לא מרגישה שזו התשוקה שלי’. ואמי אמרה: ‘קודם תעשי כסף כדי שתהיי עצמאית ואחר כך תדאגי להיות מאושרת’ והמשכתי, ואז פגשתי את הבחור הזה ברק אובמה. הוא היה היפוכו של בודק מסמכים. הוא סטה בכל מקום”.

מישל וברק אובמה עם בנותיהם מליה וסשה משתעשעים במטוס של הגברת הראשונה, המכונה “ברייט סטאר”

על הפגישה עם ברק אובמה היא כותבת בספר: “בניתי את הקיום שלי בקפידה, תחבתי וקיפלתי כל פיסה רופפת ומבולבלת, כאילו בונה חתיכת אוריגמי צרה וחסרת אוויר… הוא היה כמו רוח שאיימה להרגיז הכל.” בראיון לווינפרי, הודתה: “לא אהבתי להיות מוטרדת. אבל בשלב זה היה ברור לי שיש לי עבודה שהכניסה לי יותר ממה שההורים שלי עשו בחיים שלהם והצעד הבא היה להתחתן, לבנות בית מקסים, להביא ילדים לעולם. כן, הבעיות הגדולות של העולם היו חשובות, אבל הדבר החשוב ביותר היה לאן אתה הולך בקריירה ובחיים שלך. ברק הפך על פיהן את כל התוכניות שתכננתי בקפידה להמשך חיי”.

כשמישל וברק אובמה נפגשו לראשונה

כשמישל וברק אובמה נפגשו לראשונה, היא לא חשבה שזה יילך ביניהם. השניים הכירו כשברק הצטרף למשרד עורכי הדין שבו עבדה מישל. בהתחלה,  היתה קצת סקפטית לגבי העובד החדש אבל מהר מאוד התרשמה מ”הבריטון העשיר והסקסי שלו ומהשילוב המוזר של העוצמה והשלווה שבו”.

מיד לאחר נישואיהם, מישל התקשתה להיכנס להיריון, עברה הפלה טבעית והרתה את שתי בנותיה בעזרת הפריה חוץ גופית. לראשונה, בספר, היא חושפת את אחת התקופות הכואבות בחייה. “הפלה היא כואבת, בודדה ומרסקת”, כותבת מישל, “אשה שעוברת הפלה תתפוס את זה ככישלון אישי, דבר שלחלוטין אינו נכון, או שתראה בכך טרגדיה, שזה גם לא נכון. אף אחד לא מדבר על זה והשתיקה לגבי הנושא היא רועמת, אבל הפלות מתרחשות כל הזמן, וזה קורה להרבה יותר נשים ממה שחושבים”.

הולדת הבנות – מליה (20) וסשה (17) – היתה אושר גדול עבור בני הזוג אובמה, אבל מהר מאוד הרגישה מישל בודדה בשל נסיעות העבודה התכופות של ברק, ובעיקר כי הרגישה שהיא מוותרת על קריירה משלה. בספר מתארת מישל כיצד השיחות עם יועץ לענייני נישואין עזרו לה להסביר לבעלה כמה היא מרגישה פגיעה ובודדה בכל פעם שהוא נוסע ומתרחק: “הטיפול עזר לי לבטא בפני בעלי את מה שאני באמת מרגישה ולחשוף אותו לעצב שהרגשתי ולחלקים בי שהתגעגעו אליו”, סיפרה לווינפרי. “הוא לא תפס את המרחק בינינו באותו אופן שבו אני תפסתי אותו, ורק הטיפול גרם לו להבין איך הרגשתי. מבחינתי אהבה היא הדברים הקטנים בחיים: ארוחת ערב משותפת, עקביות, נוכחות. הייתי צריכה לחלוק את הפגיעות שלי וללמוד לאהוב בצורה אחרת. זה היה חלק גדול מהמסע שלי בדרך להבין איך זה להיות ‘אנחנו'”.

כשהבינו איך זה להיות “אנחנו”, החליט ברק אובמה לצאת למירוץ על נשיאות ארצות-הברית.”זו היתה החלטה משפחתית”, סיפרה מישל. “ידעתי שברק הוא אדם הגון, אמפתי, עם יכולת אינטלקטואלית גבוהה, אבל לא ידעתי אם מזגו יתאים לפוליטיקה המרושעת. מצד שני, יש אתגרים רבים בעולם שצריך להתמודד איתם. הרגשנו את הלחץ מרגע שהתחלנו לרוץ. קודם כל, היינו צריכים לשכנע את הצוות שלנו שאדם שחור יכול לנצח. הוא אפילו לא ניצח את איווה. תחילה היינו צריכים לזכות באנשים השחורים. כי אנשים שחורים כמו סבא וסבתא שלי – אף פעם לא האמינו שזה יכול לקרות. הילארי היתה הימור בטוח יותר עבורם, כי היא היתה ידועה”.

מישל וברק אובמה לאחר שעזבו את הבית הלבן. צילום: אינסטגרם

ב-2007, לאחר שהכריז על מועמדותו לנשיאות, החליטה מישל בצעד דרמטי לצמצם את המחויבויות המקצועיות שלה ב-80% כדי לתמוך בו. בהתחלה עוד עמדה בהבטחתה לא להיות מעורבת מדי ולהקפיד על זמן איכות עם הבנות, אבל כבר בתחילת 2008 עלה אחוז ההשתתפות שלה, והיא פקדה 33 אירועים בשמונה ימים, מה שגרם לחלק ממבקריה לכנות אותה “אשה שחורה וזועמת”. מישל הפנימה ושחררה קצת.

לאחר בחירתו של בעלה כנשיא ה-44 של ארצות-הברית והמעבר לבית הלבן עם שתי ילדות קטנות, השתדלה מישל שהמשפחה תהיה גזע יציב בחייו. “דבר ראשון, הקפדתי על ארוחות משפחתיות. אמרתי לברק, ‘אתה חייב לאכול איתנו ארוחת ערב מדי יום. כן, אתה נשיא, אבל אתה יכול לבוא מהמשרד הסגלגל ולשבת ולדבר עם הילדות שלך, כי ילדים מביאים נחמה'”, הסבירה.

במשך כל התקופה שלה בבית הלבן נעזרה מישל אובמה בסטיילסטית צמודה והיא ידועה כבעלת חוש סטייל מנצח. עוד בתחילת כהונתה נכנסה לרשימת “עשר המתלבשות הטובות בעולם” של  “ואניטי פייר” ולרשימת המתלבשות הטובות של “פיפל”, ששיבח אותה על לוק “קלאסי ומלא ביטחון”. היא ידועה בחיבתה לבגדי מעצבים אמריקאים כמו “קלווין קליין”, “מייקל קורס”, “ג’ייסון וו” ו”נרסיסו רודריגז”, אבל גם למותגים קטנים כמו “איזבל טולדו” ו”מריה פינטו”.

לצד אלה היא יודעת לשלב בחוכמה גם בגדים של רשתות אופנה כמו “גאפ”, “בננה ריפבליק” ו-H&M. בספר היא כותבת: “אם שואלים אותי מה היו הבחירות האופנתיות שלי, התשובה היא – בלתי צפויות. לא רציתי שינסו לקשר אותי למסרים כלשהם. בתור אשה שחורה, היה חשוב לי להימנע מבגדים ראוותניים ורציתי להיות כמה שיותר קז’ואל, כדי שלא יבקרו אותי. אז הייתי משלבת חצאית של מייקל קורס עם חולצה מ’גאפ’. רציתי בעיקר ללבוש מעצבים אמריקאים, לתת להם כבוד, ובעיקר צעירים ולא מוכרים”.

בימים אלה היא ממשיכה לקדם את האג’נדות הקהילתיות והבריאות שלה ואחד אחד הדברים שהיא גאה בהם הוא סניף שיקגו של Public Allies, ארגון המכין צעירים לקריירה בשירות הציבורי, שבו היא פעילה עד היום. “הכי חשוב לשמור על אופטימיות”, אמרה לווינפרי. “ילדים נולדים לתוך העולם הזה עם תחושה של תקווה ואופטימיות, לא משנה מאיפה הם, או כמה קשה הסיפור שלהם. הם חושבים שהם יכולים להיות כל דבר כי אנחנו אומרים להם את זה. אז יש לנו אחריות להיות אופטימים”.