בוגרים יקרים: קבלו את 10 דגמי הגמר הבולטים של המחלקה לעיצוב אופנה ב”שנקר” ל-2021

הקולקציות עסקו בבדיקת היחסים בין חוץ ופנים, אינטימי וציבורי, שכתוב של העבר תוך שמירה על ערך תרבותי

צילום: עדו לביא

34 סטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה ב”שנקר” סיימו בשבוע שעבר מסע אקדמי של ארבע שנים יצירתיות, מטלטלות, סוערות מקומיות ובינלאומיות והציגו את דגמי הגמר שלהם בתצוגת אופנה מרהיבה בחסות “קסטרו” ובהובלת אילן בז׳ה, מנהל המחלקה לעיצוב אופנה.

בזמן שהעולם בימי קורונה היה סגור ונעול, פרצו הסטודנטים את הגבולות, הלחימו את השברים, התכנסו בביתם, פרעו את המוסכמות, שאלו שאלות, חיפשו את התשובות, יצרו יש מאין, סיננו את המידע, עיצבו אופנה ובנו מחדש עולם יפה יותר, אנושי יותר מלא תקווה ומעורבות, חדשנות, חשיבות ערכיות ויצירתיות עד אין קץ.

בין נושאי הקולקציות בלטו יצירת זהות אינדיבידואלית מול ייצוג וירטואלי, התבוננות בטבע והתערבות מחשבתית עיצובית ומקיימת לקידום איזון אקולוגי, חיבור בין גוף, מרחב, מבנה, חומר, צורה ובית. בדיקת היחסים בין חוץ ופנים, אינטימי וציבורי, שכתוב של העבר תוך שמירה על ערך תרבותי, רגשי ורוחני.

בנוסף, בדקו המעצבים הצעירים את החופש ליצור, לטעות, להיות מי שאני, לפרק, להרכיב מחדש תוך מבחן השליטה והכאוס, בחינה מחדש של הגבולות המגדריים, הדתיים המגזרים, מיניות אלטרנטיבית וייחודית מול פגיעות נפשיות, מעקב אחר תהליכים חברתיים המלווים במחקר אחר מוטיבים מקומיים כמו השכונה והמוסיקה המקומית או פריטי אופנה אייקונים בפרשנות וזווית ראייה אישית.

10 דגמים שאהבנו במיוחד

איה גישורי, שם הקולקציה: חלק ממני. איה שגדלה בקיבוץ ועברה משבר בשירותה הצבאי בימי “צוק איתן”, חזרה בקולקציית הגמר שלה למרחבים של הקיבוץ, לנוף המרהיב, לטבע, לתחושת שחרור, בטחון וחופש. הקולקציה, המשלבת RTW ו-RESORT לנשים, כוללת בתוכה פרטי לבוש יומיומיים מחויטים. מבחינת טקסטיל, השתמשה בבדי משי, ויסקוזה, כותנה ובדים אלסטיים באריגת סאטן אשר יוצרים תמונות חדשות המשקפות את מי שהיא ואת נוף ילדותה.

אלכסנדרה זלצר, שם הקולקציה: EverChanging. בילדותה, היתה אמה של אלכסנדרה רוקמת ותופרת, מעולם לא זרקה בגד, אף לא גרב עם חור. יחדיו תיקנו את החורים, ויצרנו פריטים חדשים מבגדים ישנים. פרויקט הגמר שלה עוסק בנושא “התיקון”, במישור הרוחני והפיזי, וכולל שש מערכות לבוש לנשים המבוססות על פריטים אייקונים, כמו מעיל הטרנץ׳ והחליפה המחויטת. במקרים מסוימים היא מפרקת ומרכיבה מחדש את הגיזרה, באחרים היא מסירה מאפיין מרכזי בבגד, כל זאת כדי להקנות פרשנות מחודשת לקלאסיקות.

דניאל אפשטיין, שם הקולקציה: היום השמיני?. בהשראת ה-BioArt – אומנות שבה באמצעות הנדסה גנטית ניתן ליצור צורות חיים חדשות – יצר דניאל קולקציית קז’ואל משולבת עם מחויטים, המיועדת לנשים וגברים, שבה הרכיב פריטי לבוש מוכרים מתוך חומרי הגלם הקיימים בעולם האופנה, אך באופן שונה מהמקובל ולא לצורך פונקציונליות, והשאיר זיכרון עבר באמצעות יריעות הבד וסיבי החומר השייכים לאבולוציה של הבגד.

זהר בן-סימון, שם הקולקציה: מקום לטעויות. זהר קיוותה שהלימודים יהפכו אותה לאדם “רציני” אך כל מאמציה רק הובילו לטעויות. הקולקציה שלה היא מחווה הומוריסטית לתהליך האישי שעברה ב”שנקר”, שבו למדה להפוך את החסרונות שלה ליתרונות, שכיום הם כתב ידה בתור יוצרת. בבסיס הקולקציה עומדת משימה: יצירת חולצה לבנה מכופתרת. אומנם פריט פשוט ובסיסי עבור מעצב, אך עבורה מדובר באתגר הדורש תכנון ודיוק שזרים לה. התוצאה: קולקציה שמורכבת מרצף של טעויות שבמקום לתקן ולהסתיר אותן – הן דווקא בולטות. זהר אף השתמשה בסריגה ידנית ככלי לחיפוש אחר פתרונות יצירתיים.

יעל מיכל ברקוביץ׳, שם הקולקציה: איפשהו אחד. המוטיבציה של יעל ליצירת הקולקציה היתה התחשבות באיכות הסביבה. כל החומרים בקולקציה לוקטו בנקודת הפסולת סמוך לביתה – פסולת גזירה של בדים לתעשייה המקומית, וכן צינורות, חוטי חשמל, שקי ברזנט וניילון נצמד ממשלוחים ומשיפוצים – כל החומרים יצאו מכלל שימוש וחודשו לכדי בגדים. לדבריה, “הפסולת מהווה נקודת חיבור בין פנים וחוץ, וכך גם הבגדים בקולקציה מחברים בין גוף ומרחב, ומותחים את הקשר שבין הלובשת לסביבתה”. את ההשראה לדגמים קיבלה מעיצובים מקומיים של “משכית”, “רקמה”, “סנדלי נמרוד” ו”שורש”, בשילוב השפעה של נופים ונרטיבים מקומיים אל מול יכולות טכנולוגיות והחומרים הקיימים.

לי מרי, שם הקולקציה: Under Construction. מבנה, פונקציה, צורה – שלושה מושגים שנתפסים כאבני היסוד של העיצוב המודרני. אולם, כאשר מדובר בבגדים, מושגים אלו הופכים מורכבים ומעורפלים, שכן הבגד הוא חפץ שימושי שמטרתו הבסיסית היא כיסוי הגוף, המקבל על עצמו ערכים תרבותיים, היסטוריים, רגשיים ומנטליים. הפרויקט מבקש לבחון את היחסים בין שימושיות לאסתטיקה ואת המנעד שביניהם ומציג את מערכת היחסים שבין קונסטרוקציה למבנה, בגד וגוף, כשאלה שזורים זה בזה – רעיונית ומעשית. הפרויקט משלב טקסטיל מעולם המחויטים ובדי לייקרה לצד חומרים תעשייתיים כמו פלדה ופלסטיק בהדפסת תלת-ממד, תוך פירוק והרכבה מחדש של פריטי לבוש מוכרים.

לירז ליאופולד, שם הקולקציה: החיבוק. הבגדים שאנו לובשים משמשים כגורם המקשר בין הגוף אל העולם החיצון, ומספקים לנו את תחושת ההגנה הלא מודעת והשלווה הנפשית איתה אנו נעים במרחב, כמו חיבוק או עור שני. הבחירה של לירז להשתמש באלמנטים של שכבתיות וליפוף הבד סביב הגוף נועדה להעצים את האינטימיות והחיבוק המתקבל מהבגדים שלנו וכתזכורת ויזואלית לחיבוק הדומם, דוגמת גזע העץ, מעטרת את הבגדים בדרכים שונות. הקולקציה מורכבת מבדי משי, צמרים, קשמיר, סריגים, פשתן וטכניקות של סריגה ידנית.

מאיה שריד, שם הקולקציה: מקלט לחולם בהקיץ. בפרויקט הגמר שלה בחנה מאיה את יחסי הפנים והחוץ, האינטימי אל מול הציבורי, את מה שהבית המאפשר והמחבק מציב אל מול הרחוב הכאוטי. ההשראה שלה היתה אוהלי הסלון שכילדה נהגה להקים – אוהלים העשויים מרהיטים, שמיכות ומצעים. בפרויקט יצרה בגדי יומיום שלתוכם יצקה פונקציות של הגנה על החולם, יכולת להתחבא ולהתנתק מהרחוב וגם לחזור למציאות. זאת תוך שימוש בפריסות וגזרות של קווי מתאר של בית, פרטים מאוהלי חוץ ושימוש בבדים ובצבעים הלקוחים מפלטת הצבעים בביתה הפרטי.

נויה רביב, שם הקולקציה: How To: Remove Stains (איך להסיר כתמים). מתוך סיפור אישי ומחקר ארוך נולדה הקולקציה של נויה המתבוננת על ההשלכות שנשארות כשאריות לאור אלימות נגד נשים. בפרויקט הגמר היא יצרה דיאלוג גברי-נשי, נוח-לא נוח, והפנימה שהגוף החדש הוא אחר ומתייחסת אליו בהתאם. באמצעות מניפולציות עיצוביות היא בוחנת מבניות חדשה מקונסטרוקציות ברזל כזאת שבלעדיה הבגדים יאבדו יציבות. הקולקציה שלה נשענת על זיכרון של בגדים, משאילה מוטיבים הלקוחים מעולמות מחויטים גבריים, גופיות סבא, הלבשה תחתונה נשית ונותנת לגיטימציה לגוף החדש, הטראומטי וה”לא נורמלי”. בקולקציה שולבו פריטי סריגה בעבודת יד וצביעות בדים בעבודת יד הלקוחים מפלטה של מכות יבשות, לצד כותנות, גרביונים, לבד וגאזה.

רננה טסלר, שם הקולקציה: Fabulously Safe. נקודת המוצא לקולקציה של רננה הגיעה מסידרת צילומים אוויריים של חופי ים של הצלם גריי מאלין – שורות-שורות של שמשיות מסודרות בצורה כמעט סטרילית, בניגוד כמעט הזוי לבילוי שהן מייצגות. הצילומים גרמו לה לחשוב על החופשה בזמן הקורונה, ולסגנון החיים שכל כך היה חסר לנו. משהו ב”חופשה” כפי שמאלין מצייר אותה נראתה לה פתאום כל כך רלוונטית לתקופה שאנו חיים בה. חופשה מוגנת, בטוחה. הדגמים שעיצבה מייצרים מתח בין אווירת החופש שבגדי הריזורט מביאים איתם, והצורך שלנו להחזיר לעצמו את התחושה הזו בימים טרופים אלה, לבין הצורך להגן על עצמנו בעזרת פלסטיקים וג’לים שקפקפים.