https://rootavor.com/wp-content/uploads/2019/11/אפירה-גדול.jpg

“חשבתי שאם אני כבדת שמיעה, אני לא ראויה להגשים את עצמי”

בחברה שלנו יש לא מעט אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות שלא מגיעים למימוש הפוטנציאל האישי וכל זאת בגלל דימוי עצמי נמוך. סיפורה האמיץ ומעורר ההשראה של אופירה רכטר, מעצבת גרפית וקואוצ׳רית, שהפכה את החיסרון ליתרון. טור אישי

מאת: אופירה רכטר

1אופירה רכטר

אופירה רכטר: “לאט-לאט התרחקתי מהמעגל החברתי וברחתי לחבר הכי טוב שלי באותה תקופה האוכל”. צילום: תקווה מהבד

הסיפור שלי מתחיל לפני 46 שנה. נולדתי תינוקת בריאה ושומעת. בגיל חצי שנה, אמא לקחה אותי לבדיקת שמיעה שגרתית והכל היה תקין. בגיל שנתיים, הגיל שבו השפה של הילד עולה מדרגה, ולומדים מילים חדשות, אצלי החלו הסימנים.

כשאמא קראה לי ואני לא הגבתי, אמא הבינה שיש בעיה, שמשהו לא בסדר איתי. נלקחתי למומחה בירושלים לעשות בדיקה, ואז נפלה הבשורה: “הילדה לא שומעת”. איך מתמודדים עם זה עכשיו? מה עושים? מאיפה מתחילים? כל כך הרבה שאלות ורגשות מעורבבים יחד, חוסר אונים, הלם, כעס, תסכול. ואז התחילו הנסיעות למיח״א – עמותה לטיפול ושיקום תינוקות וילדים שאובחנה אצלם לקות בשמיעה לטיפולים עם קלינאית תקשורת.

בכיתה א׳ הייתי במסגרת של ילדים חרשים וכבדי שמיעה, כיתה של ילדים מיוחדים. אמא שלי, שהאמינה בי וראתה בי ילדה מיוחדת, נלחמה שאיכנס למסגרת רגילה, כך  שבכיתה ב׳ הגעתי לבית ספר “איתמר” בנתניה, בית ספר רגיל. בהתחלה היה לי ממש כיף, הכרתי חברות חדשות ונפגשנו אחרי הלימודים ובילינו ביחד. אומנם היה לי מכשיר שמיעה אבל הוא לא שיחק תפקיד ראשי בחיי.

בכיתה ו׳ התחילו ענייני המסיבות הכיתתיות, בנים בנות, אפילו היו כבר זוגות, זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. בתקופה הזו התחלתי להרגיש שאני שונה מאחרים, התחלתי להתבייש במכשיר השמיעה, ובדיבור שלי, חשבתי שאף אחד לא יסתכל לכיוון שלי.

הייתי יושבת בצד ולאט-לאט התרחקתי מהמעגל החברתי. לא יצאתי הרבה וברחתי לחבר הכי טוב שלי באותה תקופה – האוכל. הייתי מגניבה אוכל לחדר ומחביאה בכל מיני מקומות ואוכלת בסתר, כי זה מה שהכרתי, זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הרגשות שלי.

2אופירה שכטר עושה כושר

אופירה רכטר עושה כושר: “הייתי כנראה צריכה לרדת לתחתית של התחתית כדי להתחיל לעלות”

ההתמודדות בתיכון לא הייתה קלה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית. בכל תקופת התיכון השתמשתי ביצירתיות שלי כדי להתמודד עם האתגרים. אז, לא כמו היום, לא היו מכשירי הקלטה בכל טלפון. אז נאלצתי, במקום להיות עם כולם בחוץ, לשבת בהפסקה ולהעתיק את החומר הכתוב, כי קצב הדיבור של המורים היה מהיר מדי בשבילי. גם הילדים האחרים נהגו להציק, מה שלא תרם לביטחון שלי. שקעתי בתוך העולם שלי, מתנחמת באוכל ובספרים.

בגיל 17 הגיע הצו הראשון, ומאוד התרגשתי מהמעמד. הנה אני, אופירה, מתגייסת עוד מעט לצבא. רציתי להיות חלק ממה שכולם עוברים. הגעתי ללשכת הגיוס לוועדה הרפואית, אני לא אשכח את היום הזה. אני עד היום זוכרת שזה היה ביום חמישי, מולי ישבו חברי הוועדה. הם התחילו לשאול אותי שאלות, והדרך שבה דיברו אליי היתה כמו אל ילדה קטנה ומטומטמת. באותו רגע רציתי לברוח, אבל לא הצלחתי, כאילו מישהו הדביק אותי לכיסא. רק רציתי שהסיוט הזה ייגמר. בדיעבד ברור לי שזה נבע מחוסר מודעות ללקויות אבל אז זה פגע בי.

באותו ערב חזרתי הביתה ואמא שלי הבחינה שאני לא בסדר למרות שניסיתי להתחמק מהתשובה. בסוף סיפרתי לה בדמעות מה עברתי. היא חיבקה אותי ואמרה לי כמה שאני מיוחדת, חכמה ויפה. כל כך רציתי להאמין בזה אבל לא הצלחתי. לא אהבתי את עצמי, הרגשתי שלא מגיע לי.

אפילו התחלתי להאמין שאני לא ראויה לאהבה, שמגיע לי להיות לבד. מתוך המקום הכואב הזה כרגיל פניתי לאוכל, הוא היה שם בשבילי, הוא לא שפט אותי. למרות העלבון ולמרות ששוחררתי מהצבא בפרופיל 21 רפואי, התנדבתי ושירתתי בחיל הרפואה בחיפה.

3אופירה שכטר לפני ואחרי. הורידה 40 קג

אופירה רכטר לפני ואחרי. הורידה 40 ק”ג

לפני 20 שנה הכרתי את ירון בעלי, נולדו לנו שתי בנות (היום בנות 17 ו- 12). אבל המשכתי לא לאהוב את עצמי. הרגשתי שאני לא אמא מספיק טובה והיו לי רגשי אשמה.

לפני 10 שנים, באפריל 2009, אחי הקטן, אסף, נהרג תוך כדי טיול בדרום הארץ. ושוב אוכל היה שם כמקור נחמה, כי לא ידעתי דרך התמודדות אחרת. כבר לא היה אכפת לי מכלום, פשוט לא רציתי להרגיש את הכאב. כעסתי על כל העולם ובעיקר על עצמי. אי אפשר היה לדבר איתי, בכיתי, צעקתי, ומתוך הכאב הזה אפילו התחלתי צעדים ראשונים של חזרה בתשובה.

ב-2010 למרות שהיתי מוקפת במשפחה תומכת ואהבה מסביב, הגעתי לנקודת השפל, חוסר אהבה עצמית, חוסר תשוקה לחיים, תסכול עמוק וייאוש מהחיים, הגעתי למשקל תלת-ספרתי, הייתי ממורמרת, לא רציתי להיות אמא כזו גם לבנות שלי. כשעמדתי מול המראה פשוט נגעלתי ממה שאני רואה, לא אהבתי את מה שראיתי, לא אהבתי את האדם שנהייתי. הייתי כנראה צריכה לרדת לתחתית של התחתית כדי להתחיל לעלות.

הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות חיים כאלו. המנטורית שהיתה מדויקת לי הגיעה, איך אומרים “כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע”. זה הגיע אחרי שהייתי בשומרי משקל ועוד מסגרות שונות שבהן ירדתי ועליתי כמו יו-יו ולא נגעתי בכאב האמיתי. זה היה מאוד מתסכל, לא האמנתי שאוכל לצאת מהלופ הזה.

הכרתי דיאטנית שנתנה לי כלים לעבודה רגשית ולא רק לתזונה. כמו תינוק שלומד ללכת התחלתי בצעדים קטנים ללמוד על עצמי. למדתי להפריד בין האוכל שאמור להזין אותי לבין החוויה הרגשית. למדתי לא להשליך על האוכל את התסכול ואת הכעס.

4אופירה שכטר ניצחה בגדול

אופירה רכטר ניצחה בגדול: “הפכתי את לקות השמיעה ממגבלה למתנה, ליתרון, זה חלק ממי שאני”

אחד הכלים שעזרו לי בתהליך השינוי הוא ההוקרה וההכרה בחוזקות שלי. הייתי כותבת במחברת את החוזקות שלי, את ההצלחות שלי, אפילו את הקטנות שבהן. נחשפתי אז לעולם הספורט והתחלתי להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע והתוצאות החלו להגיע.

ב-2014 הגעתי למשקל המטרה שלי, ירדתי כ-40 קילוגרמים. החלטתי להירשם למירוץ תל-אביב למקצה של 5 ק״מ בפעם הראשונה בחיי, ואפילו התרגשתי. אני זוכרת את היום של המירוץ, את הרגע שסיימתי את המקצה ואת מדליית ההשתתפות, המדליה הראשונה שלי.

נולדתי מחדש, לא חזרתי להיות אותו אדם. המון שינויים חלו, אך השינוי החשוב ביותר היה היחס למגבלה שלי. הפכתי את לקות השמיעה ממגבלה למתנה, ליתרון, זה חלק ממי שאני. כיום אני בחמלה ובקבלה ולא משתמשת במגבלה כגורם “מעכב”, לא משתמשת בה כמחסום מפני התפתחות אישית ומקצועית. אפילו למדתי להשתמש בזה ברגעים פרטיים משעשעים כמו כאשר הבנות שלי צועקות ורבות ביניהן, או כאשר בעלי נוחר בלילה – אני פשוט מורידה את המכשיר ושמה את עצמי על מיוט.

כיום, כמאמנת לבניית דימוי עצמי, אני אומרת לנשים אחרות שכשאתן נתקלות בקשיים פיזיים או מנטליים, אל תפחדו מהם, תהפכו אותם ליתרון ואם יש לך מגבלה פיזית – תהפכי אותה לכוח שלך.

Font Resize
Contrast