fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2019/06/מיזרי-גדול.jpg

קסם של אימה: יובל סגל וקרן מור עושים בית ספר לתיאטרון ב”מיזרי”. לכו לראות

ההצגה “מיזרי”, המציגה כעת ב”הקאמרי”, מבוססת על ספרו המפורסם של סטיבן קינג, מי שהוליך אותנו לאורך “חומות של תקווה”, נתן לנו לשקשק מפחד ב”הניצוץ” בכיכובו של ג’ק ניקולסון, וגרם לנו לבכות ב”אני והחבר’ה”. יובל סגל וקרן מור עושים ב”מיזרי” אצלנו בית ספר לתיאטרון ורק קרן מור יכולה לכבוש ולטלטל את הקהל בחליפת השמנה ובפאה מתולתלת

צילום: רדי רובינשטיין

קרן מור יובל סגל במיזרי

קרן מור ויובל סגל ב”מיזרי”. ניכר שיש ביניהם אינטימיות והבנה

“מיזרי” נכתב כמותחן פסיכולוגי, המכיל בתוכו התייחסויות להערצה שהופכת לאובססיה, ונוגע גם בתהליכי כתיבה ויצירה. צפיתי בסרט הקולנוע, בכיכובם של קטי בייטס (שזכתה באוסקר על משחקה בסרט זה) וג’יימס קאן, ובכל זאת: ישבתי מרותקת בהצגה – לעלילה, לשפת הבמה המעניינת והמיוחדת ולשחקנים.

בתפקיד פול שלדון הסופר, ואנני וילקס המעריצה, אחות במקצועה, מופיעים יובל סגל וקרן מור. הזוגיות של שני אלה היא זוגיות רבת שנים, וניכר שיש ביניהם אינטימיות והבנה, כזו שמפתחים זוגות, גם אם זו זוגיות מקצועית.  ב”מיזרי” יובל סגל נשאר יפה תואר, גבר שרמנטי, סופר מצליח, המגיע אל בקתה בהרים להתבודד בה ולכתוב. קרן מור, לעומתו, הידועה כאייקון אופנה וכאשה יפה ודקת גזרה, נראית טיפה אחרת… ועל קומדיה אין בכלל מה לדבר, למרות שפה ושם יש רגעים משעשעים.

קרן מור יובל סגל במיזרי

קרן מור בחליפת השמנה, פאה מתולתלת, משקפי ראייה ובגדים, שלא היתה מקבלת עליהם אפילו חצי דרקון מדורין אטיאס, ביחד עם יובל סגל ב”מיזרי”

בחליפת השמנה, פאה מתולתלת, משקפי ראייה ובגדים, שלא נראה לי שהיתה מקבלת עליהם אפילו חצי דרקון מדורין אטיאס, קרן מור מופיעה בתפקיד אנני וילקס, מעריצה מטורפת (תרתי משמע) של הסופר פול שלדון, המגדירה את עצמה לאורך כל ההצגה כ”מעריצה מספר אחת” שלו.

כמו כל “סטוקרית” המכבדת את עצמה, היא יודעת שהוא מגיע לכתוב בבקתה מבודדת, באזור מגוריה, וכאשר הוא עושה תאונה, ונשאר מוטל חסר הכרה לצד מכוניתו המרוסקת, היא גוררת אותו לקרוואן שלה, שנמצא בערך באמצע שום מקום, ושם היא “מטפלת” בו. לכאורה, כדי להביא להחלמתו המלאה, אבל למעשה היא הופכת אותו לאסיר שלה כדי שימשיך לכתוב עבורה את סידרת הספרים שבה מככבת הגיבורה “מיזרי”.

כשווילקס מבינה ששלדון למעשה הרג את “מיזרי” בספרו האחרון, היא שוברת את שתי רגליו ומאלצת אותו להישאר בקרוואן עד שיכתוב ספר נוסף, שבו יחיה את הגיבורה האהובה עליה. במקביל, היא מאלצת אותו לשרוף את העותק היחיד של הספר החדש שהוא עומד להוציא, ספר אישי יותר, אפילו אוטוביוגרפי, שאותו היא מכנה “זבל”, בגלל השפה הבוטה שיש בו.

קרן מור יובל סגל במיזרי

קרן מור עם יובל סגל, שבונה את דמותו של שלדון, כדמות של גבר שכנראה לא היה צריך מעולם להתאמץ יתר על המידה כדי להקסים נשים בכלל, ואת בנות הזוג שלו בפרט

קרן מור מגלמת בצורה מעניינת ובכישרון, את האחות המופרעת/מעריצה, ומצליחה להעביר לצופים לא רק את דמותה של אשה פחות אטרקטיבית ומסובכת נפשית, אלא גם מישהי שניתן אפילו במידה מסוימת להבין מדוע היא עושה את הדברים כך, ולהרגיש אליה גם סוג של אמפטיה מהולה באימה. היא נשארת עם פול שלדון כל הזמן, וגם אנחנו ניקח אותה איתנו אחרי ההצגה. אי אפשר שלא.

יובל סגל בונה את דמותו של שלדון, כדמות של גבר שכנראה לא היה צריך מעולם להתאמץ יתר על המידה כדי להקסים נשים בכלל, ואת בנות הזוג שלו בפרט. מול אנני הוא צריך להתאמץ, כיוון שהיא קוראת אותו “כספר פתוח”, תרתי משמע. במהלך המשחק הפסיכולוגי שלו מולה ושלה מולו, משחק שמשאיר אותנו הצופים מבולבלים, כיוון שאיננו יודעים מי משחק במי, מניעה אנני וילקס את פול שלדון, לכתוב מחדש ספר נוסף של “מיזרי”.

בכישרון גדול יצר הבמאי עירד רובינשטיין הצגה שיש בה קסם של אימה. סגל ומור נמצאים על במה אשר כולה מכוסה בניירות, המדמים בעת ובעונה אחת גם את היצירה והטקסטים שמפיק הסופר בתהליך הכתיבה, וגם מעין שלג של שממה, שלג לבן שהופך גם לאדום. הקרוואן מסתובב שוב ושוב לכיוונים שונים וכל כיוון חושף לנו צד אחר בביתה של אנני, כולל החצר שבה נמצאת בין השאר גם החזירה שלה, לה העניקה כמובן את השם “מיזרי”. עצה ידידותית – אל תיקשרו אליה יותר מדי…

קרן מור יובל סגל במיזרי

קרן מור ויובל סגל ב”מיזרי”. הצגה שיש בה קסם של אימה

ברפרטואר של התיאטרונים כיום אין כמעט הצגות מתח בנמצא (לא מזמן עלתה ההצגה “משפט חוזר” בתיאטרון “גשר”) ו”מיזרי”, היא בהחלט הצגת מתח. הצגה, שאני אישית סיימתי עם דופק מהיר ועם תחושה שראיתי משהו מיוחד, משהו שאולי לא ראיתי קודם לכן. זו לא רק הצגה טובה, זו הצגה אחרת.

כשיצאתי, פגשתי בחוץ את עירד רובינשטיין. “תקשיב”, אמרתי לו, “העמדת שני שחקנים ראשיים בלבד על הבמה, וכל ההצגה הייתי בטוחה שעומדים מאה שחקנים עליה מרוב שזה היה דינאמי ומותח”. הוא חייך, והודה, וכיוון שהוא זה שאחראי להרבה מאוד הצגות מוצלחות ומעניינות בשנים האחרונות (“מלך הכלבים” של “בית ליסין”, “אותלו” של “הקאמרי”, “1984” של “הבימה” ועוד) אני מקווה בלבי שהוא כבר מתכנן את הפרויקט הבא שלו.

;
Font Resize
Contrast