בעקבות האונס באילת, נשים לא שותקות: “בגיל 14 נאנסתי במקלט על ידי שכן בן 17”

האונס הקבוצתי באילת החזיר את סמדר אורן, מנהלת תחום פרט בחינוך היסודי בעיריית תל-אביב, אל האונס שעברה בנעוריה: “אין יום שבו אני לא נושאת בתוכי את כאב ההשפלה, אובדן האמון בעולם, הייאוש והבדידות הנוראה”

סמדר אורן: “הנשמה שלי לעולם תישאר פגועה, אני מסתובבת בעולם עם צל”. צילום: נטלי שומר-מזרחי

פרשת האונס הקבוצתי באילת זעזעה את המדינה ורבים יצאו בסוף השבוע האחרון להפגנות נגד אלימות כלפי נשים והזדהות עם הנערה בת ה-16, שלפי החשד נאנסה על ידי כ-30 גברים במלון “הים האדום” באילת.

המחאה נגד אלימות כלפי נשים צוברת תאוצה והיום שורה של חברות במשק יצטרפו לאירוע ההזדהות עם קורבנות תקיפה מינית, תחת הכותרת “שביתת הנשים – נשים ונערות אינן הפקר”, וישביתו למשך שעה את העבודה (ב-12:00 בצהריים). בנוסף, הערב יתקיימו הפגנות בעשרות ערים וצמתים ברחבי הארץ, כאשר ההפגנה המרכזית תתקיים בכיכר רבין בתל-אביב בשעה 20:00.

בעקבות פרשת האונס באילת, נשים רבות אזרו אומץ וחשפו כי הן עצמן היו בעבר קורבנות לאונס ברוטלי ולהטרדה מינית. אחת מהן, סמדר אורן – מנהלת תחום פרט בחינוך היסודי בעיריית תל-אביב, מדריכת צוותים חינוכיים ומאמנת מתבגרים וצעירים – חשפה בכאב בפייסבוק כי גם היא נאנסה בנעוריה.

וכך היא כתבה: “בגיל 14 נאנסתי במקלט השכונתי על ידי שכן בן 17. לא משהו דרמטי, מניחה שזה היה מספר דקות. הייתי בתולה, חיכיתי שזה ייגמר. הוא גמר, הרמתי את הג’ינס והלכתי. בחור אחד, שכן שלי, ליד הבית. מסלול חיי השתנה לעולם.

“אני אשה חזקה, יש שיאמרו מצליחה. הקמתי משפחה, אני אלופה ביצירת קשרים ובחיוכים. נראית מאוד בטוחה. הנשמה שלי לעולם תישאר פגועה, אני מסתובבת בעולם עם צל. יש ימים שאני יכולה לו ויש ימים שהוא מכניע אותי. אין יום שבו אני לא נושאת בתוכי את כאב ההשפלה, אובדן האמון בעולם, הייאוש והבדידות הנוראה.

“אתמול שטפו אותי קרעי זיכרונות מרגעים בבית החולים “יוספטל”, עת נבדקתי אחרי האונס. כן, גם אז לא היה חדר אקוטי שמיועד לבדיקה וטיפול בנפגעות מיד אחרי. אז הצוות הרפואי לא תודרך איך נוגעים בנשמה מפורקת, אנשי החינוך סביבי עשו את כל הטעויות האפשריות.

“אתמול הסתובבתי כל היום עם צורך עז להקיא. חייכתי במקומות הנכונים, עבדתי, אפילו הצלחתי לרקוד באירוע סוף שנה. כשחבר יקר כתב לי: ‘חברה יקרה, איך את ביום המטורף הזה? אני מקווה שהיא תצליח לבנות חוסן כמו שאת בנית’ – התפרקתי…

“אין לי יכולת לדמיין מה היא עברה, אין לי יכולת להכיל שום היגיון בטירוף. אין לי ספק שחייה נגמרו שם במלון על חוף הים האדום באילת.

“כן, יש מה לעשות. כן, יש תקווה. כן – אתה, את, אנחנו יכולים לשנות את המציאות המטורפת הזו. הורים, אנשי חינוך, כל אחד ואחת מאיתנו יכול ליצור שינוי למען ילדים וילדות, נערים ונערות, נפגעים ונפגעות שחייהם מסתיימים ברגע והם הולכים בינינו שותתי דם.

“כולנו יכולים לחנך את ילדינו למיניות בריאה, מיטיבה, שוויונית, מכבדת, לא פוגענית. זה התפקיד ההורי שלנו. כשלנו בו, בואו נתקן דרכינו. אנשי חינוך, תפקידכם כל כך משמעותי ומשנה גורלות. עשו כל שביכולתכם ללמוד מיניות בריאה, העבירו מסרים ברורים, בהירים, אמיצים. כדי שמשהו אחד יצא מהתור ויפסיק את הטירוף.

“אין לנו פריבילגיה לעצום עיניים, לשתוק ולהמשיך הלאה. אל תכתבו לי שאני נפלאה וחזקה (זה תמיד מערסל). בבקשה, התחייבו לעצמכם, להרחיב את הידע, ללמוד איך לדבר, לשבת לשוחח עם הילדים, המחנכים, הקולגות. אל תעברו לסדר היום.”