האור של מרי דן-גור: ילדה בגיל 56, עשור אחרי שבנה, ערן, נהרג בצבא

השיא של החזרה לחיים מבחינתה של מרי דן-גור התרחש ב-1.7.18, כשהיתה בת 56. עשור לאחר שבנה ערן נהרג בעזה, הפכת דן גור שוב לאם. בגיאורגיה, בתהליך של פונדקאות, נולד אור – בנם המשותף שלה ושל בן זוגה מזה עשור עמי ליבוביץ’, הרבה בזכות עמותת “אור למשפחות” בראשותה של עירית אורן-גונדרס

מאת: יעל ולצר

מרי דן-גור ובנה ערן ז”ל: “לא ידעתי איך אני ממשיכה מכאן, עם הידיעה שזהו, שלא אראה יותר את הילד שלי, שאין ערן יותר”

ביום שישי האחרון של פברואר 2008, התקשר ערן דן-גור, לאמו מרי. בתום השיחה ביקש שתמסור לשני אחיו: גיא ונדב, אז בני 15 ו-17, שהוא אוהב אותם. “למה אתה אומר את זה”?, שאלה האם בחרדה. “אני מרגיש כאילו משהו עומד לקרות”, השיב לה. למחרת לפנות בוקר, בשבת – 1.3.2008 – נהרג ערן דן-גור בקרב בעיירה ג’באליה שברצועת עזה מפגיעת טיל RPG. בן 20 היה במותו.

דן-גור נולד בירושלים באוגוסט 1987 כבן בכור למרי וראובן. לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי התיכון שלו, התגייס לחטיבת גבעתי ושירת בגדוד שקד של החטיבה.”שבועיים לפני שנהרג, חזר ערן לפלוגה המבצעית”, סיפרה אמו לאחר מותו. “רצו אותו להדרכה, אבל הוא אמר לי: ‘מה זה מדריך, אמא? אני רוצה להיות עם החברים שלי במבצעית. הוא התעקש – עכשיו הוא מת”.

האם סיפרה שבלילה שבו ערן נהרג היא חלמה, שדופקים בדלת, שהיא מציצה בעינית, רואה חיילים ולא פותחת. היא התעוררה, ראתה שהשעה 3:58, ומאותו רגע לא נרדמה, ידעה שמשהו רע קרה. בשעה אחת בצהריים הגיעו שלושה קצינים לביתה, וסיפרו שערן נהרג בדיוק ב־3:58 לפנות בוקר.

ערן מילא הרבה מקומות בחיים שלי

“מאותו רגע החיים התחלקו לשניים”, היא אומרת, “לפני שערן נהרג ואחרי שערן נהרג. לא ידעתי איך אני ממשיכה מכאן, עם הידיעה שזהו, שלא אראה יותר את הילד שלי, שאין ערן יותר. ערן היה כל עולמי – הוא היה גם בן וגם חבר וגם בן זוג. הוא מילא הרבה מקומות בחיים שלי.

“בשנתיים הראשונות הייתי אבודה. בשלב מאוחר יותר גם ביקשתי סליחה משני הבנים שלי, על שלא הייתי אמא כמו שצריך מאז האסון. עד לאסון עבדתי, הייתי מדענית חוקרת באוניברסיטה העברית, יצאתי, חייכתי לעולם. אחרי האסון, אחרי האובדן של ערן, לא עניין אותי יותר כלום”.

ערן דן-גור ז”ל בעת שירותו הצבאי. שנתיים אחרי האסון החליטה אמו שהיא מנסה לחזור לחיים

שנתיים לאחר האסון, החליטה מרי דן-גור שזהו, שהיא מנסה לחזור לחיים, מנסה לשקם את עצמה. “חזרתי לעבודה כמדענית, ניהלתי שבע שנים את המעבדה של ההפריה, ולמרות שיש לי תארים אקדמיים קודמים, עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה. כדי לנסות למצוא מזור וכלים להתמודד עם השבר הנוראי הזה, עם העובדה שאין לי יותר את ערן”.

השיא של החזרה לחיים מבחינתה התרחש ב-1.7.18, כשהיתה בת 56. עשור לאחר שערן נהרג, הפכת דן גור שוב לאם. בגיאורגיה, בתהליך של פונדקאות, נולד אור – בנם המשותף שלה ושל בן זוגה – עמי ליבוביץ’, שאותו הכירה כשנה לאחר שערן נהרג. “כשערן נהרג, הייתי בת 46, גרושה, גידלתי לבד את שלושת בניי. שנה לאחר מותו הכרתי באתר היכרויות את עמי. גרוש בן 40, ששתי בנותיו הורחקו ממנו הליך הגירושים. כבר במפגש הראשון סיפרתי לו על ערן, וראיתי כמה התגובה שלו רגישה ומכילה. אנחנו כבר עשר שנים זוג, ועמי הוא אהבה גדולה, חלק מחיי, גם מהשכול, וכמובן שותף לחיים, ועכשיו גם שותף לגידולו של אור המקסים שלנו”.

ידעתם שאתם רוצים ילד משותף?

לאורך השנים השתעשענו במחשבה לעשות ילד משותף, אבל זה נשאר בגדר חלום. עמי הוא בחור מקסים ואוהב ודואג, שאיפשר לי לגלות מחדש עוצמות של קשר וזוגיות שלא חוויתי מעולם לפניו. הוא החזיר אותי למסלול כשאני בת 47. מכיוון שלעמי יש סיפור כואב משלו, על שתי בנותיו שהוא לא רואה, חשבנו על ילד משותף. חשבנו על לאמץ ילד, שזה יהיה עבורנו ההמשכיות, הילד שיביא את החיים בחזרה להוריו.

הבן הגדול שלי טען שאני יכולה להיות סבתא, לא אמא

יש בזה משהו קצת אגואסיט, לא? אחרי הכל, לא פשוט להביא ילד לעולם בגיל 56.

מהמקום הזה נתקלתי גם בהתנגדויות מבית. הבנים שלי, למשל, לא קיבלו את הרעיון בצורה פשוטה. הבן שלי, שהתחתן, טען שאני יכולה להיות סבתא, אבל אין מקום להיות אמא מחדש. אבל ידעתי, שזה מה שאני רוצה לעשות. דווקא ממרומי גילי מצאתי יתרון בהורות בגיל מבוגר יחסית.  ידעתי שיהיו כאלו שיחשבו שלהיות הורים לאחר גיל 50 זה מעשה אגואיסטי, אבל ידעתי שזה מה שיחזיר אותי לחיים.

לתהליך ולתוצאה אחראית עירית אורן-גונדרס, סגן אלוף (מיל’) ומייסדת עמותת ‘אור למשפחות’, שמאגדת לחיזוק ולסיוע אלפי משפחות שכולות בישראל. חודש לאחר שערן נהרג, הזמינה אורן-גונדרס את דן-גור לארוחת ערב במלון. “היו שם מאות הורים שכולים שנראו לי שמחים וחיים, ואמרתי לעצמי: ‘יכול להיות שכל אלה איבדו את הילדים ומצאו עוד כוח להמשיך לחיות?’. מאותו רגע עירית לא עזבה אותי. היא ממש החזירה אותי לחיים”.

ואז הזמינה אותה אורן-גונדרס למפגש הפתיחה של קבוצה בשם ‘הריון בגיל השני’. “באירוע הזה פגשנו הורים שכולים, שהביאו ילד אחרי האסון, שסיפרו כמה זה עזר להם בשיקום. שם, לראשונה, התעורר הרצון של עמי ושלי בילד משלנו”.

מרי דן-גור (משמאל) עם עירית אורן-גונדרס מעמותת “אור למשפחות”, שהשיגה לה מכון לפונדקאות שהתנדב לבצע את כל התהליך ללא תשלום

הדרך למימוש האמהות המחודשת לא היתה קלה. במהלך הבדיקות התגלה גידול סרטני ברחם של דן-גור, והיא נאלצה לעבור ניתוח שכלל את כריתת הרחם. “זה היה רגע שבו עבורי החלום נגדע, אבל עירית לא ויתרה והציעה לנו ללכת על פונדקאות”, נזכרת דן-גור. “השבתי שהרעיון אולי נכון, אבל לא ישים, כי מאיפה ניקח חצי מיליון שקל לפונדקאות?”.

אלא שאורן-גונדרס לא ויתרה ולא נתנה לכסף להוות מכשול להגשמת החלום. “אחרי חודשיים עירית התקשרה ואמרה שהשיגה לנו תורם: עמי מנור, הבעלים של ‘מנור מדיקל’, מכון שעוסק בפונדקאות, שהתנדב לבצע את כל התהליך ללא תשלום”.

ניסיון ההפריה הראשון נכשל

דן גור וליבוביץ’ קיבלו תרומת ביצית מאוקראינה, ועם הזרע של עמי נוצרו עוברים שהוטסו לפונדקאית בגיאורגיה. ניסיון ההפריה הראשון נכשל. “היה לי ברור שהניסיון הראשון ייכשל”, היא אומרת בחיוך. “אם הניסיון היה מצליח, הלידה היתה אמורה להתרחש במרץ, החודש שבו ערן נהרג. לכן לא הפליא אותי שהניסיון נכשל”.

והניסיון השני?

הניסיון השני היה ב־21 באוקטובר 2017, בדיוק ביום ההולדת שלי. ידענו שהסיכויים של עובר קפוא שמוטס מהארץ, באחוזים של הפריות מבחנה, הוא אפסי. אבל משהו בתוכי אמר לי, שהפעם זה יצליח, שיקרה נס. כשזה הצליח, הסתכלתי לשמיים ואמרתי בדמעות לערן: “תודה ערן. שלחת לי את מתנת יום ההולדת הכי יפה שיכולתי לקבל”.

כאמור, ב-1.7.18 נולד אור. “את תהליך ההריון ליווינו מרחוק”, היא מספרת. “ראינו את סקירת המערכות והאולטרסאונד שנעשו. ללידה, שתוזמנה מראש, נסענו. קיבלנו תינוק מושלם, שכבר עם הצרחה הראשונה שלו חזרנו לחיים. החלטנו לקרוא לו אור, כי הוא הכניס אור לחיים שלנו, ובאופן סמלי זה גם ‘אור למשפחות'”.

איך החיים של אמא “חדשה” בת 56?

אור ממלא את החלל ואת הראש, לא מאפשר לי לשקוע. אין דבר כזה לא לקום ולא ללכת לעבודה, כי מישהו זקוק לי. שואלים אותי איך אני קמה בלילה, אם לא קשה לי. ואני עונה: לפני כן – ישנתי? לפחות עכשיו יש לי סיבה טובה לקום. אני מרגישה צעירה, יש לי כוח, ואני יודעת שלקחו לי את ערן, את הילד הבכור שלי, אבל נתנו לי כלים להתמודד עם האובדן שלו בדרך הכי מיוחדת שיש. הדבר הקטן והמקסים הזה נותן לי דחיפה, בעיטה לחיים.

עד היום בעמותה נולדו 14 תינוקות חדשים להורים שכולים. זו דרך נכונה להתמודדות? פתרון?

“לידה בגיל ובמצב הזה לא יכולה להתאים לכל אחת. יש לי חברה בעמותה, שאמרה לי שהיא אוהבת את החופש שלה, והיא גם רוצה להמשיך לבכות כשמרגיש לה ככה. לה זה לא התאים. אני – במהות שלי ובמחשבה – אני קודם כל אמא. אני טוטאלית לילדים. הם כל עולמי ותמיד בראש מעייניי. כמובן שהחזרה לעולם הזה התאימה לי גם בזכות עמי, בן זוגי התומך. מהרגע של ההחלטה היה לי ברור, שהילד שיגיע לא יהיה תחליף לערן, שיהיו לו אישיות משלו וחיים משלו. זה ילד שהגיע לבית, שמאד חיכה לו, שמאד רצה בו”.

ערן דן-גור ז”ל. אמו: “אני יודעת שלקחו לי את ערן, את הילד הבכור שלי, אבל נתנו לי כלים להתמודד עם האובדן שלו בדרך הכי מיוחדת שיש. התינוק הקטן והמקסים הזה נותן לי דחיפה, בעיטה לחיים”