מיכל אנסקי: “יש בי ידיעה עמוקה שאני אצא מזה”

אחרי שחשפה באינסטגרם כי חצי פניה משותקות, וזכתה לעשרות אלפי לייקים ועידודים, מיכל אנסקי משתפת היום בפייסבוק באופן אמיץ ומרגש את קורותיה מאז: “המצב שלי כרגע ללא שיפור ניכר”

התמונה שהעלתה אנסקי בפוסט ההמשך

“אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי כי בעצם כלום עוד לא נגמר. 12 ימים בתוך זמן לא זמן. הימים עוברים.. ערב בוקר… צהרים… חושך… עוד זריחה… לילה… דקות השחר הארוכות.

בגלל הסטרואידים שלקחתי, הכל הרגיש כמו שייק סמיך ומר של זמן מחוץ לזמן: אני מתעוררת בבוקר אל תוך שנייה כזו, אולי פחות משנייה שהתודעה שלי עדיין מטושטשת, והכל בסדר – “אלוהים איזה סיוט רע היה לי”… ואז אני מפהקת, והפנים שלי לא.

המצב שלי כרגע ללא שיפור ניכר. אבל סביבי מבטיחים לי כולם שיש שיפור מה. אני מקפידה על דיקור ועל פיזיותרפיה, אני נחה, קוראת הרבה, בעיקר מה שאתם שולחים. הולכת לטיפולים שעוזרים, גם לאלה שפחות, יושבת בתא לחץ, מקפידה לעשות תרגילים בפנים עד כמה שניתן, זה מאוד-מאוד מתסכל… לנפח בלון כפי שהצעתם זה עדיין בלתי אפשרי אבל אני מנסה.. הרי בלונים זה משמח.

יש בי ידיעה עמוקה שאני אצא מזה, אבל בזמן הנכון: כשאבין עד הסוף את המקור. אני כותבת מתוך המקום הזה של האי ידיעה, מתוך תהליך השיקום ולא כי זה עוזר לי להתמודד… אלא כי הבנתי כמה זה חשוב לדבר מתוך התופת ולא לאחריה.

למעלה מרבע מיליון איש יצרו איתי קשר מאז המקרה. אנשים מכל קצוות הארץ, מכל העולם… ומתוכם אלפים אם לא עשרות אלפים של אנשים שעברו או שעוברים ברגע זה את מה שאני עוברת. כל כך-כל כך הרבה אנשים. ומי היה מאמין שכשנכנסתי במיון לגוגל אחרי הדיאגנוזה הרשת היתה כמדבר.

בשבועיים האחרונים פורסמו ושודרו פאנלים ברדיו ובטלוויזיה על פציאליס, או שיתוק על שם בל יותר מכל תקופה אחרת. חשיבות לשיח שנוצר, המודעות למצב שממנו אני סובלת משמעותית מאוד למי שעבר או עובר שיתוק שכזה כמובן, אבל יותר מכל, השיח הזה שנוצר משחק תפקיד קריטי בהתמודדות האישית שלנו ושל האהובים שלנו, בתוך כאב, ופחד מהלא נודע. אי ודאות היא תהום.

מיכל אנסקי בביתה, לפני השיתוק. צילום: רוני קדר אינסטגרם

ביום השלישי לסטרואידים הייתי ערה כבר למעלה מארבעים שעות

ביום השלישי לסטרואידים בשעה ארבע בבוקר ישבתי מול החלון, הייתי ערה כבר למעלה מארבעים שעות. עברתי מהספה לכורסא בסלון… למטבח… ניסיתי להיכנס למיטה, קפצתי ממנה, עברתי מחדר לחדר ותוך כדי שטקסטים יצאו ממני. בקעו ממש. חלקם בכתב יד. חלק כתבתי על המחשב. לפעמים הקלטתי מונולוגים ברשמקול בטלפון שלי, ואז בזה של אייל, חבר שלי. זה בא בגלים, המונולוג התחיל בראש… רועם. דיברתי אותו במחשבות והרגשתי שאם אני לא מוציאה את זה החוצה אני מתעלפת, ואז זה יצא.

אני מחכה לחזור ולגשת למילים האלה, כרגע עוד לא.

לאט-לאט לקרוא ולגעת במה שעלה. תהליך התיעוד חשוב ולו רק בכדי לייצר את המרחב הזה, שנשמות מתחברות בו כשכואב להן. יש לזה ערך רב. אני יודעת היום שמה שנראה בעיני רבים כקללה, עונש, קריאה, כעין הרע, הוא למעשה ברכה. ברור לי מהרגע הראשון כי זה חלק מתהליך הצמיחה שלי. ואני מתכנסת פנימה, ונותנת לגוף שלי להחלים בזמן שלו.

חוץ מאייל שלא עוזב אותי לדקה, קומץ חברים שהם כמו משפחה ודניאלה שלי הגיבורה, יש סביבי כמה נשים, גיבורות גדולות, שכמוני, איבדו את הכלי שלהן בשיא ההצלחה, רק בשביל כפי שהן מתארות, לדייק את החיים, להירפא, לצעוד בדרך הנכונה ולהיוולד מחדש. אני תוהה על המשמעות עבורי, ומצפה לשיעור, אולי הגדול של חיי.

רבים מכם שכתבתם לי, תיארתם את החיים של לפני ואחרי השיתוק, ואני פה, עדיין באמצע, רוצה לומר שהטבע חזק וגדול מאיתנו. ויש בו סדר ואמת. כשהאמת דופקת בדלת הרבה זמן ולא פותחים לה , היא שוברת ונכנסת בכוח. כי היא חייבת להיות.

לא מעט אנשים במצבי מפרסמים ומשתפים, אולי מטפלים מתוך האמת שלהם. אמת זו היא סובייקטיבית, אמת אישית הנוצרת מתוך הצלחה בהתמודדות של אדם מסוים, והתובנות שאליו הגיע ממה שעבר ולמד. היא איננה אמת אוניברסלית אבל היא מגיעה עם הרבה מאוד תקווה, ועם אחריות מאוד גדולה כלפי אחרים. אליה, אני חותרת בימים אלה.

אני רוצה לאחל לכולנו שבוע טוב, ולומר שוב תודה על המילים היפות והמחזקות שלכם.

תודה על האהבה

מיכל