משחק האמת והשקר: עד כמה היינו רוצים שהמציאות שאנו חווים תהיה אכן מציאות חיינו?

שחקן תיאטרון מתוסכל, מקבל הצעת עבודה מעניינת: הוא צריך לגלם את דמותו של הנכד עבור זוג אנשים מבוגרים, כאשר הבעל, השוכר אותו, מספר לו שאשתו חוותה תקופה ארוכה של אבל ומשבר, בעקבות עזיבתו של הנכד לאוסטרליה, אחרי שהסתבך ויצא לתרבות רעה. ההצגה “הנכד” בתיאטרון “הקאמרי” בוחנת עד כמה רחוק היינו מוכנים ללכת כדי לבנות מציאות חדשה

נדב נייטס ומרים זוהר בהצגה “הנכד”. צילום: גבריאל בהרליה

עד כמה היינו רוצים שהמציאות שאנו חווים תהיה אכן מציאות חיינו ועד כמה רחוק היינו מוכנים ללכת כדי לבנות מציאות זו?

ההצגה “הנכד”, שעלתה באחרונה בתיאטרון “הקאמרי”, עוסקת בדיוק בשאלה זו. היא מתחילה בסצינה שבה שחקן תיאטרון מתוסכל, מקבל הצעת עבודה מעניינת: הוא צריך לגלם את דמותו של הנכד עבור זוג אנשים מבוגרים, כאשר הבעל, השוכר אותו, מספר לו שאשתו חוותה תקופה ארוכה של אבל ומשבר, בעקבות עזיבתו של הנכד לאוסטרליה, אחרי שהסתבך ויצא לתרבות רעה.

בעקבות כך מחליט הבעל, באמצעות מכתבים שהוא כותב, ליצור עבור אשתו מציאות אלטרנטיבית, מציאות שבה הנכד השתקם, הפך לאדריכל מצליח ואף נישא באחרונה לפסנתרנית מחוננת. הכל היה טוב ויפה עד שהגיע מכתב מהנכד האמיתי, שבו הוא מבשר לסבו וסבתו שהוא חוזר לביקור. אבל בעיתוני הבוקר מופיעה ידיעה שהמטוס שעליו היה הנכד, התרסק ולא נותרו ניצולים מהאסון.

הבעל מבקש לשכור את שירותיו של השחקן לשבוע, כדי שישחק את הנכד, כיוון שהוא מאוד דומה לבנם, שנהרג בתאונת דרכים כאשר הנכד היה בן ארבע. לאחר סירוב ראשוני, משתכנע השחקן לקחת על עצמו את התפקיד, בעיקר ממניעים כלכליים.

השבוע עובר בהצלחה רבה: הסבתא חווה אושר גדול וגם שחקן התיאטרון, שצריך לגלם לשבוע את הנכד, עובר תהליך שמתחיל מאגואיזם ונרקיסיזם מוחלט, למקום של אמפתיה וחמלה אמיתית על בני הזוג, ובעיקר על הסבתא, שכל כך חיכתה כל השנים לשובו של הנכד.

מרים זוהר ויצחק חזקיה בהצגה “הנכד”. צילום: רדי רובינשטיין

“הנכד” ובת הזוג שלו, שאותה שכר כדי לשחק את אשתו “הפסנתרנית”, מתקרבים לבני הזוג המבוגר וחווים יחד תחושה של משפחה אמיתית. בנוסף למשפחה הגרעינית, מצטרפת גם העובדת הזרה, המטפלת במסירות ובאהבה בסבתא ומשלמת בעצמה מחיר יקר על הניתוק ממשפחתה שלה. מציאות חיים ישראלית ואוניברסלית כאחת.

עוצמתה של ההצגה היא בכך שעל כל האושר המזויף הזה, מרחפת כל הזמן השאלה: מתי כל זה יקרוס וישבר? ואכן, זה קורה ובעוצמה רבה. כדי לא ליצור ספוילרים לא אתאר את מה שקורה בהמשך, אבל אוכל לומר שלא מדובר בטלנובלה, שבה כולם ממשיכים לחיות בתחושה של אושר עילאי. כאן, כל אחת מהדמויות בוחרת לעצמה במודע את האמת שלה והולכת איתה הלאה, כשהיא מותירה אותנו, הצופים, עם השאלה מה אנחנו מעדיפים לזכור ומה אנחנו מדחיקים ומנסים לשכוח.

בראיון שמופיע בתוכניית המחזה, אומר עירד רובינשטיין שכתב את העיבוד למחזה יחד עם גור קורן, וגם ביים בכישרון רב, את ההצגה: “אני אוהב את הרעיון שבבסיס המחזה, שאדם יכול לכתוב לעצמו את המציאות כאוות נפשו”.

ההצגה המרתקת נשענת על אנסמבל משובח של שחקנים כאשר את הסבתא מגלמת מרים זוהר, שזוהרת על הבמה בכל משפט ובכל ג’סטה. היא מצליחה להביא דמות שנעה בין מציאות לדמיון, חולמת ומפוקחת גם יחד, מביאה אותנו, כצופים לחוש אמפטיה חזקה אליה ואל ההתמודדות שלה עם הזקנה והשכחה.

נדב נייטס בהצגה “הנכד”. צילום: רדי רובינשטיין

מולה, כפרטנר עומד יצחק חזקיה, כבעל שמאוהב באשתו עד כלות, גם אחרי כל השנים הרבות שהם יחד. יחד עם ההתפעלות ממשחקם המשובח, נעים גם לדעת, שהתיאטרון מחבק אליו גם את השחקנים הוותיקים ונותן להם מקום של כבוד בקדמת הבמה – כראוי להם.

את הנכד מגלם נדב נייטס והוא מצליח להביא לדמות גם את הנרקיסיזם, אולם גם את החמלה שמתפתחת בו לקראת סיום המחזה, בעיקר בעזרתה של בת הזוג שלו, שאותה מגלמת אביגיל הררי, שמצליחה, בעזרת האינטליגנציה הרגשית הרבה שלה כאשתו, להעמיד לו מראה מגדילה, אשר חושפת לו בצורה אכזרית את מי שהוא באמת.

תפאורת ההצגה, שאותה יצר אדם קלר, מיוחדת ומעניינת: עץ גדול (אשר מייצג מטאפורית גם עץ משפחה, שורשים) אשר עליו מונחים חפצים רבים הנוטים ליפול, תפאורה המשקפת את האמירה החזקה של ההצגה, שגם אם העץ, המשפחה, נראים לעיתים חזקים וחסונים, הם נושאים על עצמם פריטים רבים שיכולים למוטט אותם. בכך מצטרפת התפאורה הן לאמירה של ההצגה כולה, והן לשמו המקורי של המחזה  הספרדי של המחזאי אלחנדרו קסונה, שממנו עובד מחזה זה – “העצים מתים זקופים”, ובעיקר מותירה אותנו כצופים עם שאלות פתוחות לגבי עתידן של הדמויות ו”משחק החיים” ששיחקו עד עתה, ועתידות לשחק גם הלאה.