דר’ לב: המירוץ לצמרת של דר’ הילית כהן, מנתחת הלב הראשונה והיחידה בישראל

לדר’ הילית כהן, 45, מנתחת הלב הראשונה והיחידה בישראל, מראה מעט מתעתע. שיערה חלק כהה, פניה חלקות יפות, חזותה דקיקה ועדינה, נראית כנערה בת 18 לכל היותר. “השאלה הראשונה שהרוב שואל אותי כאשר מתברר שאני רופאה בכירה – היא בת כמה אני”, היא צוחקת. אבל אל תתנו למראה הנערי להטעות אתכן. מדובר באחת הנשים ההישגיות, החזקות והנחושות שצמחו כאן. הנה סיפורה המופלא

מאת: מריאנה אוליצקי

דר’ הילית כהן: “השאלה הראשונה שהרוב שואל אותי כאשר מתברר שאני רופאה בכירה – היא בת כמה אני”

בפינת משרדה של דר’ הילית כהן, במחלקה לניתוחי לב בבית חולים שיבא בתל-השומר, ניצב הליכון מקופל. “קניתי את ההליכון הזה כדי לרוץ ומאז הוא עומד פה ללא שימוש”, היא מתוודה. “אני ממש מזניחה את עצמי. לו היתה לי חצי שעה פנויה, בטח הייתי מבלה אותה בבית עם הילדים”.

לדר’ הילית כהן, 45, מנתחת הלב הראשונה והיחידה בישראל, המבצעת מאות ניתוחים בשנה, מראה מעט מתעתע. שיערה חלק כהה, פניה חלקות יפות, חזותה דקיקה ועדינה, נראית כנערה בת 18 לכל היותר. “חולים רבים בטוחים שאני בת שירות”, היא צוחקת. “השאלה הראשונה שהרוב שואל אותי כאשר מתברר שאני רופאה בכירה – היא בת כמה אני”.

אבל אל תתנו למראה הנערי להטעות אתכן. מדובר באחת הנשים ההישגיות, החזקות והנחושות שצמחו כאן. היא נולדה בניו-יורק ועלתה עם הוריה ואחיה לישראל בגיל תשע. כשהיתה בת 14 התגרשו הוריה. אביה חזר לארה”ב וכעבור מספר שנים גם אמה. מיד אחרי הצבא, בגיל 20, כבר היתה בדרכה לאיטליה ללימודי רפואה.

למה בחרת ללמוד באיטליה ולא בארה”ב?

בארץ היה קשה מאוד להתקבל והלימודים בארה”ב מאוד יקרים. אבא שלי שחרש את העולם בצעירותו המליץ לי על האוניברסיטה בפאביה שבאיטליה. זה היה מקום נפלא בשבילי, פאביה הקטנה והנוחה, שהיא גם רבע שעה ממילאנו הגדולה. נהניתי שם מכל רגע. אחרי השנה הרביעית לקחתי הפסקה של שנתיים וטיילתי בכל אירופה. בסך הכל נשארתי באיטליה תשע שנים. עשיתי שם את הסטאז’, הוצאתי את הרישיון האירופאי ועבדתי שם במחקר.

מה החזיר אותך לארץ?

חבריי כאן כל הזמן ניסו לשכנע אותי לעבור את המבחן הישראלי, אז באחד הביקורים שלי פה, עשיתי את המבחן ונסעתי בחזרה. ידעתי שהמבחן בארץ קשה ובאותה תקופה כבר כמעט שכחתי את העברית. הייתי די בטוחה שלא אעבור. להפתעתי עברתי. כדי לקבל רישיון ישראלי הייתי חייבת לעשות סטאז’ של שנה בארץ. התלבטתי המון, פחדתי שזה יחזיר אותי לארץ ובאותה תקופה לא ממש רציתי לחזור. בסוף באמת שכנעו אותי שכדאי שאוציא גם רישיון ישראלי כי מי יודע מה יהיה בעתיד. אז חזרתי לעשות סטאז’ ומשם המשכתי להתמחות וכמו שחשבתי, נשארתי בארץ.

מתי ידעת שאת רוצה ללמוד רפואה?

לפי הסיפור המשפחתי, בגיל חמש בערך. שאלו אותי מה אני רוצה להיות, ועניתי בפירוש מנתחת לב. אני לא יודעת למה, אין לנו אף רופא במשפחה. זו היתה המטרה שלי מההתחלה, לימודי רפואה כדי להיות מנתחת לב. לא רציתי להיות שום דבר אחר.

דר’ הילית כהן: “את ההתמחות בבילינסון עזבתי כי היה לי קשה להתקדם שם. הייתי נכנסת לחדר ניתוח וכל פעם היו מוציאים אותי משם ושולחים אותי לעשות עבודות מחלקה”

כיום את מנתחת הלב היחידה בארץ. למה אין יותר נשים בתחום?

בתחילת התמחותי בבית החולים בילינסון רצו לעשות איתי ראיון. אמרו לי, “את הולכת להיות מנתחת הלב הראשונה בארץ”. רק אז הבנתי שיש פה איזה הישג. סירבתי בזמנו לראיון כי הייתי רק בתחילת ההתמחות. במשך שנים נשים בכלל לא נכנסו לכירורגיה, וכאשר נכנסו, הן נכנסו לתחומים פחות תובעניים פיזית. ניתוחים זו עבודה שדורשת הרבה מאוד שעות על הרגליים, זה זמינות של 24 שעות ביממה, את מחויבת לחלוטין. תמיד אהבתי להיות מחויבת, אז לי זה איכשהו בא טבעי, למרות שעם הזמן הבנתי שאת צריכה להיות בעלת אופי ספציפי כדי לאפשר שהחיים שלך יהיו תחת שליטה של משהו אחר, ולא שלך.

אבל כיום יש הרבה יותר נשים בכירורגיה, אז למה לא בניתוחי לב?

יש הרבה גורמים שיכולים להרתיע נשים. ניתוחי לב אורכים 5-12 שעות. מדובר בעבודה פיזית קשה ובניתוחים מאוד עדינים. בניתוחים אחרים יש איזשהו מרווח לטעות שהוא לא קריטי, בניתוחי לב זה בלתי אפשרי. כל טעות הכי קטנה יכולה לעלות בסיבוך או במוות. גם ההכשרה היא אין סופית. עד היום יש דברים שאני עדיין לומדת למרות שאני רופאה בכירה כבר חמש שנים. בנוסף, יש הקפצות על ימין ועל שמאל. הצוות הוא לא גדול וצריכים להיות זמינים כל הזמן. גם יש את היבט הכלכלי. משרה של בית חולים לא מספיקה. צריך לפרוץ החוצה כדי להרוויח כמו שצריך. בכל כירורגיה אחרת יש עבודה פרטית, בעוד שבתחום שלנו זה מאוד מצומצם. לא עושים השתלות בפרטי, לא ניתוחי לב לילדים ולא ניתוחים דחופים. אז בסיכום אין לך חיים אישיים וגם לא מרוויחים מספיק.

נתקלת במקרים של חולים שהעדיפו מנתח גבר על פנייך?

בהחלט. באים אלי אנשים למרפאה, אני מדברת איתם ורואה שהם לא ממש מבינים. חלק בטוחים שהם בעצם מדברים עם מישהי מהמחלקה, אחרים בוחנים שוב את השלט בכניסה למשרד שלי כדי לוודא שזו אני ושאני רופאה בכירה במחלקה. היה מישהו, שישב, דיבר איתי. הסברתי לו על הניתוח שלו, הוא מאוד התלהב ובסוף אמר, “כל הכבוד לך, אבל אני מעדיף שמישהו אחר ינתח אותי”. זה די הצחיק אותי. נשים יותר מפרגנות.

נתקלת ביחס דומה גם מצד קולגות?

את ההתמחות בבילינסון עזבתי כי היה לי קשה להתקדם שם. הייתי נכנסת לחדר ניתוח וכל פעם היו מוציאים אותי משם ושולחים אותי לעשות עבודות מחלקה. המנהל ניסה אומנם להעמיד את הבכירים האחרים במקום אבל זה לא ממש צלח. הם פשוט לא היו רגילים לאשה בתחום. אני לא בחורה שמרימה ידיים, החזקתי שם מעמד כמעט שנתיים, אבל באיזשהו שלב החלטתי ללכת. הגעתי לשיבא וההבדל היה שמיים וארץ. אני כאן כבר עשר שנים ומעולם לא הרגשתי שמתייחסים אלי שונה או שלא נותנים לי משהו כי אני אשה. כאן דרבנו אותי ודחפו אותי. כיום, אגב, יש כבר שלוש מתמחות נוספות בתחום.

דר’ הילית כהן: “בגיל 37 החלטתי להביא ילד לעולם. זה לקח לי די הרבה זמן. גם היה לי ברור שלא יהיה לי רק ילד אחד. אם אין אבא, אז לפחות שיהיה אח. לקח לי שלוש וחצי שנים עד שנולד הבן הבכור ובתוך זמן קצר נולד השני”. צילום: איציק בירן

אילו ויתורים נאלצת לעשות למען הקריירה הרפואית?

הייתי כל כך ממוקדת בלהגיע למטרה שלא חשבתי על מה שמסביב. רק יותר מאוחר הבנתי איזה מחיר אני משלמת ואני כמובן מדברת על החיים האישיים. כאשר חזרתי לארץ ונכנסתי להתמחות לא באתי עם בן זוג וכאשר נכנסים לסחרור הזה לבד, הסיכוי שיהיה משהו בחיים מעבר לעבודה הוא ממש אפסי. על ילדים לא רציתי לוותר אבל על זוגיות די ויתרתי. באותה תקופה גם לא ידעתי עד כמה זה חסר לי.

מתי קיבלת את ההחלטה להביא לבד ילדים לעולם?

קרוב לגיל 35. התחלתי להבין שהזמן עף ושזה לא הולך לקרות עם בן זוג. לא ראיתי את עצמי אז מתחייבת “לכל החיים” למישהו רק בשביל להביא ילד לעולם. דחיתי את הנושא עד סוף ההתמחות אבל הבנתי שהזמן קצוב. הדד-ליין שלי היה בגיל 37 ובאמת אז התחלתי לעשות את הניסיונות להרות. זה לקח לי די הרבה זמן. גם היה לי ברור שלא יהיה לי רק ילד אחד. אם אין אבא, אז לפחות שיהיה אח. לקח לי שלוש וחצי שנים עד שנולד הבן הבכור ובתוך זמן קצר נולד השני.

יחס הקולגות אלייך נותר אותו דבר גם לאחר שהפכת לאמא?

הדברים קצת השתנו. אני לא יכולה להיות זמינה ב-100 אחוז. לחלק מהאנשים זה מפריע, לחלק פחות. מהבוסים שלי אני מקבלת הרבה תמיכה וזה מה שמחזיק אותי. גם הבכירים האחרים נהדרים. למשל לא נותנים לי כונניות בסופי שבוע, כי הם שלי עם הילדים.

את מרגישה שילדייך משלמים כיום את מחיר בחירת הקריירה שלך?

אין לי ספק. אני גרה בתוך שיבא וזו רשת הביטחון שלי. הבייביסיטריות שלי גרות כאן. כל יום יש לי בייביסיטר שמוציאה אותם מהגן, כי אני כמעט אף פעם לא יכולה להוציא. אני משתדלת להגיע לפני שהם נרדמים לפחות פעם בשבוע וגם זה לא תמיד קורה. חייבת לציין שהבוסים שלי מאוד מבינים ומשחררים אותי כשאפשר, כדי לזכות בעוד קצת זמן עם הילדים.

הבנתי שנכנסת גם לתחום הרפואה האסתטית?

בתור מנתחת לב היה לי מאוד קשה להפנים שאצטרך לעשות עוד משהו מהצד ואם כן חשבתי שלפחות זה יהיה קשור ללב אבל אין לי הרבה ברירות. המטרה הראשונה שלי היא להוריד את התורנויות כדי שלפחות בלילות אהיה עם הילדים שלי, אז פניתי לאסתטיקה הרפואית, עשיתי את הקורסים הנדרשים וממש האחרונה פתחתי קליניקה בבית. זה הופך את הזמן שלי ליעיל יותר ומאפשר לי לשהות יותר בבית.

דר’ הילית כהן: “נסעתי לעשות תת-התמחות בקנדה וחזרתי לארץ. לי היה חשוב להישאר בטופ, להישאר בשיבא. פה יש את אוסף המנתחים הכי טובים ברמה בינלאומית”

לא עוברת לך המחשבה שאולי בארה”ב היה יכול להיות לך הרבה יותר קל, לפחות מבחינה כלכלית?

זה עלה בדעתי. נסעתי לעשות תת-התמחות בקנדה במרכז רפואי מוביל במטרה ללמוד שיטות חדשות ולקבל יותר ניסיון. זה היה נחוץ להתמחות שלי ולמרות שהילדים היו ממש קטנים קמתי ונסעתי. אבל בראש לא הייתי בטחה שאחזור לכאן כל כך מהר. לא ביטלתי את האופציה להישאר שם כמה שנים טובות, לשפר את המצב הכלכלי, לנשום קצת ואולי אז לחזור. אבל למדתי שההתקדמות שלנו בארץ היא מטורפת. בתחום ניתוחי לב צריך ללמוד מאתנו. אומנם יכל להיות לי יותר נוח שם אבל מקצועית הרגשתי שממש ירדתי בדרגה. לי היה חשוב להישאר בטופ, להישאר בשיבא. פה יש את אוסף המנתחים הכי טובים ברמה בינלאומית. אז איפשהו שמתי שוב את המקצוע לפני החיים האישים וחזרתי.

הילדים מתלוננים?

יש את ה”אוף, למה לא באת לקחת אותנו” וכאלה. זה מפריע להם למרות שאני עושה מאמצים. השבוע הגעתי להוציא אותם בעצמי מהגן והם היו די בשוק. בצהרון אפילו לא מכירים אותי, אז הגדול אמר בגאווה, “אמא שלי היא מנתחת לב”. כל הילדים התקבצו סביבו וזה נורא עניין אותם לשמוע. אז הם יודעים שאני עושה משהו חשוב.

יש משברים בנוסח “אמא אל תלכי”?

הם עושים לי את זה, אבל לא חושבת שזה בא ממקום של חסך, הם צוחקים כשאומרים לי את זה. בסך הכל עשיתי הכי נכון בכך שהבאתי שני ילדים שגם קרובים בגיל והם חברים טובים. יש להם אותן בייביסיטריות מאז שנולדו. הם מוקפים אהבה. בסופי השבוע אני כל הזמן איתם ואני עומדת על כך. גם בבקרים, אני זו שלוקחת אותם לגן. השעה הזו של ההתארגנות בבוקר זה הזמן שלנו.

ועל זוגיות את עוד חולמת מדי פעם? 

בשנים ההתמחות הראשונות היה לי מאוד קשה וזוגיות לא ממש עלתה בדעתי. בשנה האחרונה הרגשתי שאני מוכנה לנסות והודעתי לחברים שאני מוכנה להכיר. ניסיתי לצאת כמה פעמים והאמת שזה מתיש. גברים גם קצת חוששים ממני. שמתי לב שכשאני יוצאת עם גברים, הם נותנים לי מן כבוד, בעוד שאני הייתי מעדיפה יחס יותר קליל. אני מרגישה שיש מעין יחס כזה שתמיד צריך לשבור שם איזה דיסטנס, אבל אני, למרות המקצוע שבחרתי, בן אדם כמו כל אחד אחר. אני לא מצטערת שבסופו של דבר בחרתי לעשות את הילדים לבד אבל אני כן מקווה שעוד יהיה לי בן זוג לחיים. כשעשיתי את הילדים היה לי ברור שזה ימלא לי חלק מטורף בחיים, ברגש ובאהבה, אבל ידעתי גם שזה לא תחליף לאהבה של בן זוג. זה משהו אחר וזה חסר.

שמעתי שלמרות כל הלחץ את עדיין מספיקה לארגן ימי הולדת, לאפות עוגות ולארגן ארוחות חגיגיות?

אני אוהבת את זה גם אם זה לחוץ. בימי ההולדת של הילדים אני מאוד משתדלת לעשות להם כיף.

ועם כל הלחץ, את ישנה טוב בלילה?

אני ישנה טוב בלילה אבל אני לא רוצה לקבל את האופציה שאני לא אמצא בן זוג בחיים. היום יש לי גם יותר זמן להכיל עוד מישהו. צריך משהו לדבר איתו ולחוות איתו ולשתף אותו או שיחבק בסוף היום.  אני יודעת שאהיה חייבת לפנות זמן ואני אהיה חייבת למצוא בן זוג. לא טוב היות האדם לבדו,  זו האמת.