“בכל משפחה שנראית נורמלית מגרדים קצת את הגיהוץ ומוצאים את המשהו הלא נורמלי”

“סינית אני מדברת אליך”, מחזה מאת סביון ליברכט בבימויה של ציפי פינס, עולה כעת “בבית ליסין”

לימור גולדשטיין בתפקיד קרולה ומיטל נוטיק כמירל’ה הצעירה ב”סינית אני מדברת אליך”. צילום: כפיר בולוטין

מירי, אשה יפה ומשכילה, חוזרת אל בית ילדותה כדי למכור אותו. היא רוצה שיימכר מהר, אינה רוצה לקחת אף אחד מהחפצים הנמצאים בו ונראה שקשה לה לשהות בחלל הבית.

בשיחה עם מתווך הנדל”ן שמטפל במכירה מתחילות לצוץ שאלות על עברה של מירי והעבר של משפחתה. מתווך הנדל”ן, מתברר, היה שכן של מירי בילדותה – “הבן של העיראקים” והקשר שלו אליה הולך ומתברר במהלך ההצגה.

דמויות העבר צצות בזיכרונה של מירי וקורמות עור וגידים על הבמה – אמה המיוסרת מרתה, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, אולם למעשה נושאת אותם איתה יום יום ושעה שעה ואינה מסוגלת לשמוח, ליהנות מהחיים או לגדל את בתה בשמחה; אביה אברם המנסה בכוח לרצות את האם, מאוהב בה עד כלות ועם זאת נמשך לאחותה היפה והסקסית קרולה.

עוצמתה של ההצגה היא בנושאים שהיא מעלה – הדור השני לשואה ששימש להורים כמעין “נרות זיכרון” חיים למשפחה שהיתה ואינה עוד, האפליה והקיטוב בין אשכנזים למזרחיים ובעיקר – המשפחה כגורם מדכא הכולא את הפרט.

שירי גולן ולימור גולדשטיין, שתי האחיות מרתה וקרולה. צילום: כפיר בולוטין

עלילת ההצגה מתרחשות על שני צירי זמן: העבר, ובו שחזור סיפורן של מרתה וקרולה – האם והדודה ששרדו את השואה וכל אחת מהן מתמודדת בצורה שונה עם הזיכרונות המבעיתים, ומשולש היחסים בין אברם – האב לשתי האחיות, כשבתוך הקלחת הזו נמצאת וגדלה מירל’ה – שהופכת לאחר מכן למירי; וההווה שבו מגיעה מירי הבוגרת לבית ילדותה כדי לחסל את הזיכרונות הרודפים אותה ולסגור מאחוריה את הדלת – פיזית ומנטאלית כאחת.

את מרתה משחקת בכישרון שירי גולן – היא יפה, אצילית, אך באותה מידה מיוסרת ואינה יכולה אפילו להעניק חסדים קטנים לבעלה ולבתה. הבית שהיא מעניקה להם הוא בית שלא חסר בו כלום – נקי, יש בו תמיד אוכל חם וטרי על השולחן אבל מלבד זאת – אין בו רגש ואין בו חיים.

את קרולה, אחותה היפה והסוערת של מרתה, משחקת לימור גולדשטיין שהתפקיד תפור ממש לפי מידותיה – יפהפייה, פרובוקטיבית ותאבת חיים. היא זו שמנסה להכניס אל הבית קצת משמחת החיים הזו וטוענת שאינה זוכרת כלום מהשואה, אולם השואה רודפת אותה בכל רגע ורגע, בדיוק כמו את אחותה.

דניאל גל וקובי פרג’, – מירי הבוגרת ומתווך הנדל”ן. צילום: כפיר בולוטין

דניאל גל משחקת את מירי הבוגרת שמגיעה לאחר שנים רבות, ויחד עם מיטל נוטיק המשחקת את מירל’ה הצעירה, הן יוצרות תמונת מראה של מה שהיה ומה שקורה כעת – בזיכרונה של מירי ובנפשה. התפאורה השקופה הנמצאת בעומק הבמה מאפשרת ניידות של זיכרון בין עבר להווה.

נמרוד ברגמן כאב המשפחה וקובי פרג’ כמתווך הנדל”ן משלימים את התמונה המשפחתית כדמויות הגבריות : האב – אברם שמנסה להיאבק ביצריו ובסופו של דבר משלם על כך מחיר עצום ופרג’ כמתווך הנדל”ן שהוא “הילד של העיראקים”, זה שמרתה – אמה של מירי – היתה שופכת עליו את מי הכביסה, זה שהיה מציץ בכאב אל תוך הבית מבחוץ והאמין שזו משפחה מאושרת ולמעשה הוא זה שגדל במשפחה כזו.

באחת השיחות בין אברם לקרולה הוא אומר לה שהוא מבקש שתפסיק להגיע אל הבית כי הוא רוצה שהוא, מרתה ומירל’ה יחיו יחד כמו משפחה נורמלית. על זה עונה לו קרולה: “בכל משפחה שנראית נורמלית מגרדים קצת את הגיהוץ ומוצאים את המשהו הלא נורמלי”. כמה נכון – לכל משפחה באשר היא.

המחזה נפלא; הבימוי של ציפי פינס, המנכ”לית והמנהלת האמנותית של “בית ליסין”, מרגש ומקצועי; והמשחק משובח. את ההצגה סיימתי בדמעות וכך גם רוב הקהל שמסביבי.