“בעולם העסקי חשבו שאם אני שמנה אז אין לי מה לומר”

בעולם העסקי יש לא מעט נשים שקופות לחלוטין וזאת רק בגלל המראה החיצוני שלהן. וידוי אמיץ ומעורר השראה של אתי כהן, אשת עסקים ומגשרת, שגילתה שהעולם פחות סובלני ויותר שיפוטי מול נשים שמנות

אתי כהן. כיום אני אשה אחרת

בשנים האחרונות הייתי שפן ניסיונות בניסוי קשה מאוד. נפלה בחלקי הזכות להיות אותו אדם בדיוק, אבל במעטפת אחרת לחלוטין.

תארו לכן שמשאירים אתכן כפי שאתן, אבל משנים לכן לחלוטין את מראה הגוף והפנים, אבל לחלוטין, עד כדי כך שאנשים לא מזהים אתכן ברחוב.

במשך שלוש שנים התהלכתי וחייתי בתוך חוויה כזו.

בסוף שנת 2014 הייתי בת 47, גרושה ואמא לילד קטן, אשת קריירה מוצלחת מאוד, חובבת אופנה מושבעת, רזה-רזה, שיער ארוך וחלק מעוטר בגוונים. בכל בוקר, בשעה שהתארגנתי לעבודה, דאגתי להתאים תכשיטים לבגדים, נעליים לתיקים וקוקו או פזור לפי הסטייט אוף מיינד.

המראה החיצוני היה כרטיס הביקור הראשוני שלי, ותכונות האופי שלי המשיכו את המלאכה, כך שכבשתי יעדים רבים ופסגות גבוהות.

פעם בשבוע, מתוך הרגל רב שנים, שמתי פעמיי ועליתי על המשקל. אותו משקל תמיד. בוקר אחד עליתי על המשקל, ולהפתעתי עליתי שני ק”ג. בחורה רזה ורצינית שכמותי לא מאמינה למשקל, ואני הלכתי לקנות משקל חדש. לצערי, המשקל החדש שלי נותר בעינו, והבנתי שאכן עליתי במשקל והבעיה אינה טמונה במכשיר השקילה.

“תוך חודשים ספורים עליתי 31 ק”ג!”

בימי השבוע הייתי דרוכה ושמרתי על תזונה מאוזנת כדי להיפטר מהקילוגרמים העודפים. ביום ראשון הבא נשקלתי, ולא רק שלא שמרתי על המשקל החדש אלא אף הוספתי שני ק”ג חדשים למשקלי. בשבוע אחד נודע לי שהמשקל החדש שלי גבוה בארבעה ק”ג מהמשקל הרגיל שלי, כשבעצם לא אכלתי יותר מדי ואפילו הפחתתי בכמות הקלוריות.

מכאן, נכנסו חיי לסחרחורת. בתוך חודשים ספורים עליתי 31 ק”ג, למרות דיאטות חריפות, תוך שאני מאבדת לחלוטין שליטה על מבנה הגוף שלי ומבנה פניי. לא הפסקתי לבכות, הייתי כל כך עצובה ולא הבנתי למה, למה שאחלה במחלה כל כך נוראית.

טובי הרופאים לא הצליחו להבין ממה אני סובלת. הסתובבתי בין רופאים שונים, הזמנתי מעבדות פרטיות הביתה לטובת בדיקות שאינן בסל, קראתי ספרות ללא הרף. תוך כדי חיפוש אחר דיאגנוזה ראיתי רופאים פרטיים רבים. חלקם ביטלו את תופעות הלוואי תוך שהם טוענים כי מדובר בתופעות רגילות לגיל המעבר. אחרים שאלו אם אני משתמשת בסמים, והיו כאלה שהרחיקו לכת והתעניינו אם אני אוכלת בלילה מתוך שינה (כאילו שהייתי מספרת). רק לאחר שנה הצליחו הרופאים, לאחר איסוף החומר שלי, לתת דיאגנוזה האומרת כי אני סובלת ממחלה הנקראת קושינג.

קושינג היא מחלה שבה גידול שפיר בבלוטת יותרת המוח או גידול שפיר בבלוטת יותרת הכליה גורמים להפרשת עודף הורמונים בגוף, בעיקר הורמון בשם קורטיזול, המוכר כ”הורמון הדחק”. עודף קורטיזול בדם משתק את המטבוליזם, מעודד עליית סוכר, מעלה לחץ דם, ומפחית את תגובות מערכת החיסון. הביטויים החיצוניים של המחלה הם עלייה מהירה מאוד במשקל, השמנה בטנית, קבלת פני ירח, וצמיחה של דבשת על העורף.

מאשה רזה, יפה, קוקטית, מטופחת ו”מדוגמת” – הפכתי לאשה שמנה, בעלת מבנה גוף חסר פרופורציות. מבחורה בריאה וחיונית, הפכתי לבחורה חולה. מבחורה קלת תנועה הפכתי לבחורה כבדה שאינה יכולה לזוז.

שוו בנפשכן – אני מסתכלת במראה ואני רואה מישהי אחרת. אני לא מזהה את הבחורה שאני רואה. אני מחפשת אחר המבט בעיניים, אחרי המימיקה, אבל שום דבר לא נראה לי מוכר.

לא רק שהחליפו לי את הפרצוף והגוף, החליפו אותו למשהו לא טוב. לא יפה ולא חטוב כמוני. אין לי מספיק מילים נחרצות כדי לתאר מה עבר עליי באותה תקופה. עלו וצפו בי שאלות קשות. איך אני לא רואה מי אני? האם המראה הוא חזות הכל? ומה אעשה אם אישאר שמנה כל החיים?

איך אני מוותרת על כלי שיווקי מן המדרגה הראשונה הנקרא מראה חיצוני?

וכאילו לא די במחשבות הפנימיות שלי, העולם הדהד לי מחשבות אלו בצורה קיצונית. אנשים שהכרתי ברחוב, לא זיהו אותי ולא אמרו לי שלום. נעלבתי. הרגשתי שקופה.

“גם אשה שמנה רוצה להיות יפה”

ניסיתי לטפח במעט את עצמי, רציתי לקנות בגדים אבל לא מצאתי בגדים מתאימים. מצאתי מעט מאוד “סמרטוטים”. חתיכות בד ענקיות מבלי שאף אחד טרח לחשוב שגם אשה שמנה היא אשה. גם היא רוצה להיות יפה. גם היא רוצה להתלבש.

כל הזמן שמעתי מחברות, למה את לא מתלבשת? יש הרבה נשים שמנות יפות. תתלבשי. הן לא הבינו אותי עד שלא באו איתי לחנויות בגדים וראו שאין מה לקנות. התנהגות ידועה של מוכרנים בחנויות בגדים, היא ההתנפלות שלהם על לקוחה פוטנציאלית שנכנסה לחנות. בכל התקופה בה הייתי שמנה לא פנתה אלי שום מוכרת. נהפוך הוא! אם ראו אותי נכנסת, התעלמו והמשיכו במעשיהן, כאילו אומרות, אין סיכוי שהיא תקנה…

ובמערכת הבריאות, רוב הרופאים התייחסו אליי, לחולה, כאל אוויר. שוב תחושת השקופה. הם קובעים דיאגנוזות, לא נותנים פתרון, טועים, אבל לרגע לא מקשיבים לחולה. לא מקשיבים לבעלי הגוף, לא מקשיבים לאדם שמכיר הכי טוב את עצמו. שמעתי היום את פאולה רוזנברג בתוכנית הבוקר שלה אומרת כי האדם מכיר הכי טוב את גופו וכדאי שרופאים יקשיבו לו. רציתי לצעוק לתוך המרקע: “את כל כך צודקת, פאולה”.

וכאילו לא די בזה, גם העולם העסקי התגלה כאכזר ביותר.

בעבודה, הייתי נכנסת לפגישות ואף אחד, אבל אף אחד לא היה מדבר איתי. הייתי צריכה לחטוף את זכות הדיבור ולדבר ארוכות עד שהייתי מצליחה למשוך את תשומת הלב של האנשים. בשעה שכולם היו מתכנסים לישיבה, הייתי עם הטלפון שלוף, מראה לאנשים תמונות איך אני נראית “ברגיל”.

לא היה אכפת לי לחשוף את עובדת מחלתי. לא היה אכפת לי לחשוף הכל, רק שאנשים לא יחשבו שאני שמנה כזאת באמת, שיבינו שזו מחלה, שזו לא אשמתי. וכאשר הפגישה היתה מסתיימת, כאילו הפכתי אוויר מוחלט. שום שיחות שאחרי הפגישה, שום אפשרות לשיח מחוץ לפגישה. רק כדי לסבר את האוזן אומר כי במצבי הרגיל, הייתי מלכת הפגישות, מלכת הסמול טוק… בתום כל פגישה היינו עומדים בפתח חדר הישיבות, מדברים, שואלים שאלות ונוגעים בחיים האישיים זה של זה.

במצבי החדש, הרגשתי שאני לא באמת מעניינת אף אחד.

חלק מכן יקראו ויאמרו שהכל בראש. הרגשת שקופה כי זה בתוכך, אך זה לא המצב באמת. אני בטוחה שהיתה השפעה לתחושותיי אבל בוודאי שתחושה זו קיבלה משוב ותמיכה מהעולם החיצון.

אני זוכרת שישבתי בפגישות וכל מה שעבר לי בראש זה האם העולם כזה רדוד? הרי אני אותה אתי. אותה אשה בעלת חוש הומור משובח, אותה חובבת אופנה מושבעת, אותה בחורה בעלת נטיות קולינריות משובחות, אותה אשת מקצוע מבריקה – אז איך יכול להיות שאף אחד לא רואה אותי מבעד לשכבות השומן הרבות שקיבלתי במתנה? איך?

“הבראתי, אבל לא חזרתי להיות אותו אדם”

אני רוצה לומר לכן בפשטות. נשים לא בוחרות להיות שמנות. יש לכך אפילו אישור ממערכת הבריאות.

בהכרזה היסטורית קבעה ההסתדרות הרפואית בישראל יחד עם החברה לחקר וטיפול בהשמנה כי השמנה היא מחלה ויש לטפל בה כמו בכל מחלה אחרת. מדובר במחלה כרונית ולא בכשל התנהגותי.

לימים, עברתי ניתוח לכריתת אדרנל, בתקווה שהגידול שצמח על האדרנל (בלוטת יותרת הכליה) הוא הגורם למחלה. התבדיתי. זה לא היה המצב. שנה שלמה של בדיקות ומגלים לי גידול קטן על בלוטת יותרת המוח. ואז אחרי היוועצות רופאים מחליטים כי הגידול יושב במקום מסוכן ולא כדאי לנתח, והרופאים מחליטים כי נפל הפור ועלי להישאר חולה כרונית כל חיי ולהיות מטופלת בזריקות יומיות בבטן, כדי להוריד את רמות ההורמונים בגוף. כלומר, החליטו לטפל בסימפטומים ולהפחית אותם במקום לטפל בבעיה.

רצה הגורל, ונוצר לי קשר עם הרב פירר, אשר בפשטות רבה ביקש ממני לא לדאוג והפנה אותי למנתח שהציל את חיי  – פרופ’ הדני. בניתוח שארך שעתיים הצליח פרופ’ הדני לכרות את הגידול. הניתוח הצליח במאת האחוזים. ההחלמה לאחר הניתוח היתה קשה, רצופת אשפוזים, עד שהבלוטה החמודה שלי למדה לעמוד בזכות עצמה ולתפקד באופן נורמלי.

כיום חזרתי לעצמי (למעט קילוגרמים ספורים שאותם אני אוהבת מאוד), ברמה הגופנית, אבל לא חזרתי להיות אותו אדם, ואומר זאת לטובה. שינויים רבים חלו בי, אך השינוי הרלוונטי לכתבה זו הוא היחס למראה החיצוני.

מאז, אני מביטה בחמלה ולעומק, אינני ממהרת לשפוט ולחרוץ גורלות. איני משתמשת במראה החיצוני כרמז למי הוא האדם העומד לפני. איני נטולת שיפוטיות או ביקורתיות, אך המראה החיצוני אינו חלק מהעניין.

רציתי לבקש מכן להביט בחמלה בנשים שמנות, אבל לפתע נטע ברזילי עלתה במוחי, אז אני מתקנת:

הביטו בנשים שמנות כמו שאתן מביטות בכל אשה אחרת.