https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/03/הורים-מזדקנים-גדול.jpg

דור הסנדוויץ’: איך מתמודדים עם הקרע הגדול בין גידול ילדים לבין טיפול בהורים מבוגרים?

כמיליון וחצי ישראלים משמשים כמטפלים עיקריים בבן משפחה או בחבר המתמודד עם מחלה, מוגבלות או זקנה. אלה קרן, יועצת בכירה ב”יעוצי זהב”, חברה למציאת מסגרת מגורים למבוגרים, מסבירה הכל על המטפל/ת העיקרי/ת

מאת: אלה קרן, “יעוצי זהב”

1הורים מזדקנים

Photo by Skiathos Greece on Unsplash

סיפורה של הדס

סיפורה של הדס (שם בדוי) מתאר את אחת הבעיות הקשות של בני 40-60, המכונים גם “דור הסנדוויץ'”. להדס יש שני ילדים בוגרים שאינם גרים בבית ולפני כשלושה חודשים הפכה לסבתא לנכדה המתגוררת בארצות-הברית. הדס רצתה מאוד לעזור לבתה, אך זמן מה לאחר הולדת נכדתה, אמה התאלמנה. אומנם היתה לאמה מטפלת 24/7 אבל היא היתה זקוקה לחברה. בסופו של דבר, נאלצה הדס לבטל את כרטיסי הטיסה ולוותר על לראות את נכדתה.

להדס היו מחשבות רבות האם להעביר את אמה למסגרת של דיור מוגן, אך לאחר בירורים הן החליטו שזה מוקדם מדי עבורה ושמסגרת של מועדוני יום בקהילה יתאימו כרגע טוב יותר למצבה. כמובן שהדס נקרעת בין הצורך להיות עם אמה לבין הרצון העז לעזור לבתה ולראות את נכדתה. בתמצית זהו הסיפור של דור הסנדוויץ’, שחי בתחושות של רגשות אשם תמידיות על כך שלא משנה מה הוא יעשה, “הוא לא יספיק…”.

כאמור, בני דור הסנדוויץ’ הם אנשים בני 40-60, שמצד אחד נאלצים לטפל בהורים שהזדקנו, ומצד נוסף הם הקימו משפחה ויש להם ילדים, בן זוג, ניהול משק בית וקריירה. הם תומכים בהורים 21 שעות שבועיות בממוצע (שזה כחצי משרה רק בטיפול) למשך תקופה ממוצעת של ארבע וחצי שנים וכל זה ללא כל תשלום. המטפל העיקרי מספק לרוב טיפול סיעודי מגוון, תמיכה רגשית וקוגניטיבית וניהול הטיפול בבית ומחוצה לו. תפקידו מוביל לתחושות חיוביות, אולם גם לנטל משפחתי, בריאותי, נפשי, תעסוקתי וכלכלי.

בני משפחה מטפלים הם אולי אוכלוסיית העובדים השקופה הגדולה ביותר שקיימת: יותר מרבע (27%) מהישראלים הבוגרים בישראל, כ-1.5 מיליון איש, עונים להגדרה של בן משפחה מטפל. על פי ממצאי סקר נרחב שנערך ב-2018 על ידי מכון רושינק עבור עמותת caregivers ישראל וכלל 1,844 מרואיינים – כשני שליש (69%) מבני המשפחה המטפלים הם שכירים, 10% עצמאים והשאר הם סטודנטים, פנסיונרים, לא עובדים או חיילים.

כמיליון וחצי ישראלים משמשים כמטפלים עיקריים בבן משפחה או בחבר המתמודד עם מחלה, מוגבלות או זקנה. על-פי “המכון לחקר הזקנה”, שני-שלישים מהמטפלים בחולים מבוגרים הם ילדיהם. לעיתים קרובות הטיפול בהורים נעשה על ידי הבנות שלהם, אשר מוצאות את עצמן אחראיות על בריאות ההורים ונשאבות לתוך מערבולת של טיפול בהוריהן ובילדיהן במקביל.

הרבה פעמים בעבודתי, ב”יעוצי זהב”, השיחה תמיד מתחילה במצב המטופל. לברר ולבדוק מכל כיוון את מצבו התפקודי, הפיזי, המנטלי, נתונים דמוגרפים וכלכליים. והמטפל העיקרי פשוט שופך ושופך. בסוף, כשהתמונה ברורה, אני שואלת, ואיך את/ה? לרוב יש שתיקה, לקיחת אוויר כבדה ואז או שמתחילים לבכות, או שנאנחים בצורה מאוד ברורה שאין אוויר. אני אומנם נפגשת עם משפחות שכבר הגיעו לקצה, כי הם מתייעצים איתי לגבי בתי אבות רלוונטיים. אבל ידוע, ממחקרים, שהמטפלים כל כך שקועים במטופל שהם בעצמם נשחקים ולעיתים אף נהפכים לצל של האדם שבו הם מטפלים.

סיפורה של אולגה

אולגה (שם בדוי), כמעט והגיעה לקצה. לאחר שאובחן שלאמה יש דמנציה, היא העבירה אותה לגור בביתה ביחד עם בעלה ושלושת ילדיהם המתבגרים. אמה צריכה השגחה מסביב לשעון, אך רוב היום היתה לבד בבית מכיוון שהילדים בבתי הספר ואולגה ובעלה עובדים. אפילו שיש מטפלת כמה שעות ביום זה לא מספיק. לאולגה אין אפשרות להעסיק עובד זר מכיוון שאין עוד חדר בבית.

במשך יותר משלוש שנים חיה אולגה תחת העומס של גידול שלושה ילדים, טיפול באמא דמנטית ופיתוח קריירות, עד שבעלה של אולגה לא היה יכול להמשיך כך. הם אפילו לא יכלו לצאת לטיול ליום שלם בסוף השבוע בגלל המצב. וזה נמשך שלוש שנים. אז הוא הציב בפניה אפשרות בחירה, או שאמא שלה תעבור לבית אבות או שהוא יאלץ לעזוב.

עמוק בליבה אולגה כבר ידעה שההחלטה הנכונה עבור כולם היא להעביר את אמה לבית אבות, שם היא תהיה מוקפת בצוות מקצועי ובחברה שאין אפשרות שתקבל בבית, אבל היה דרוש משך זמן רב ומצב קיצון כדי להגיע להחלטה זו. במצבים כאלו אין פתרון אולטימטיבי, יש את מה שהכי נכון לעשות באותו רגע. אולגה נקרעה בין הרצון להשאיר את אמה בבית לבין קרע בזוגיות, בין הילדים המתבגרים לבין הטיפול וההשגחה הנכונה ביותר לאמה.

המסגרת המשפחתית, כמו כל מערכת יחסים אחרת, אינה נטולה קשיים ובעיות. מערכות היחסים בין הורים מבוגרים לבין בניהם ובנותיהם המבוגרים, שהם עצמם הורים לילדים ואולי אף סבים לנכדים, הן מורכבות וטעונות רגשית ומעשית. לצד שמחות וסיפוקים רבים קיימים קשיים גדולים ומתחים עצומים, ולפעמים אנו חשים שאין לנו ידע וכלים להתמודד אתם. דומה כי הדברים נכונים במיוחד ביחס לדור הנמצא באמצע החיים, דור הסנדוויץ’׳.

מעבר לעומס הרגשי הנובע מלטפל באדם הקרוב לך, לראות את החוסר אונים ואת ההידרדרות במצבו – המטפל העיקרי צריך להיות אחראי גם על ניהול הטיפול הרפואי, הסיעודי ומשק הבית. הוא צריך להיות מודע לזכויות המגיעות למטופל, לקצבאות, לשירותי הרפואה המתאימים – מקבלת מטפלת הביתה, שירותי ניקיון, כביסה, מועדוני יום ייעודיים לאוכלוסייה ספציפית, היתר להעסיק עובד זר, ועוד.

המטפל העיקר צריך גם להבין טוב-טוב שביטוח לאומי אחראי על הקצבה, חברות סיעוד אחראיות להבאת מטפלים, קופ”ח על טיפול רפואי ואשפוז, רווחה על הקהילה או מימון לבית אבות, משרד הבריאות לקבלת קצבאות, ציוד רפואי ועזרה במימון אשפוז סיעודי ממושך. וכל אחד מהגופים מתנהל כמו הורים גרושים שאינם קשורים אחד לשני. ולך תבין איזה גורם אחראי על מה. הרי לא כל בן אדם נופל בדיוק להגדרות שהוצבו. יש המון מידע שצריך לדעת ולא תמיד כולם מקבלים את מה שמגיע להם או את מה שהם צריכים.

סיפורה של אורנה

אחת הבעיות העיקריות היא שמי שנמצא ליד מטופל נוטה לחשוב שהפוקוס לא עליו ולכן לא מבין שגם לו יש התמודדות. במיוחד בשעות משבר כמו במקרה שאורנה מתארת. אורנה היא בת יחידה, נשואה עם שלושה ילדים. היא מתגוררת עם משפחתה בגדרה. הכל התנהל כשורה עד שיום אחד אביה, שהתגורר בתל-אביב, נפל ואושפז בבית החולים.

חייה של אורנה השתנו בבת אחת. אביה שהיה עצמאי לחלוטין, הפך ברגע לאדם הזקוק לעזרה סיעודית, כמעט מלאה. אורנה היתה צריכה בפרק זמן קצר מאוד (כשבועיים) לעבור לטפל בכל העניינים הקשורים לאביה: להפעיל ביטוחים ולמצות זכויות, להבין את המערכת הגריאטרית – איזו עזרה ניתן לקבל, ממי ואיך, לטפל בעניינים הכלכליים של אביה, וכל זה על חשבון זמן העבודה וזמן המשפחה. מקום העבודה שלה לא הכיר במה שהיא עוברת ומכיוון שהיתה צריכה לטפל בכל העניינים בעיקר בזמן שעות העבודה, היא פוטרה.

אם כל מה שדנתי בו על החיים בהווה לא מספיק בעייתי, אז יש גם השלכות ארוכות טווח. ממאמרה של הגרונטולוגית דר’ אמירה פז בנושא “מגדר, הזדקנות וההקשר  בהיבט כלכלי של הזדקנות פעילה”, עולה כי אחד מהנושאים החשובים הוא התפקידים ש’מוטלים’ על נשים במהלך חייהן שהן אינן מקבלות עבורם תגמול כספי. תפקידים אלו יכולים לכלול דאגה וטיפול בבן משפחה, תפקיד ‘עקרת הבית’.

על פי דר’ פז, למגדר יש השפעה כלכלית ברורה, בעיקר כאשר אשה מרוויחה בממוצע פחות מגבר, הבדל שיכול לנבוע מהפליה או מהעובדה שנשים בהרבה מקרים פשוט עובדות פחות בשל מחויבויות משפחתיות. כתוצאה מכך, נשים רבות צוברות פחות כסף לפנסיה שלהן ובעלות משאבים כלכלים קטנים יותר מאשר גברים. למרות שהפערים מתחילים להצטמצם עדיין הפער לא נסגר. למשל, אשה שגידלה ילדים ולא עבדה, או טיפלה באחד מהוריה על חשבון שנות קריירה – לא תתוגמל בצורה כספית, לא תופרש לה מדי חודש פנסיה או קרן השתלמות – לעומת אם היא היתה עובדת.

על כן נשאלת השאלה כיצד דור הסנדוויץ’ מצליח להתמודד בין הטיפול בהורה לגידול הילדים, תוך כדי בניית קריירה? נוצר על המטפלים נטל עצום, שעדין אין לו הכרה והתוויה מדינית מותאמת. אם אחד מההורים נהיה חולה, אתה זכאי ל-6 ימי מחלה, אבל זה על חשבון ימי המחלה שצברת. אה וכן… אתה רשאי להתפטר מעבודתך ולקבל פיצויים מלאים בדומה לאם פוטרת.

ישנן חברות ועמותות המפעילות קבוצות תמיכה במטפלים העיקריים. דגש שרובם קמו מיזמות אישית ולא מדינית. חברות תמיכה כמו caregivers, המרכז לציפורה פריד, עמותת עמדא, קופות החולים ועוד. חלק מהפעילות שלהן הוא הקמת קבוצות תמיכה שמספקות את הכלים הדרושים לניהול הטיפול וההתמודדות עם טיפול בקרוב חולה או מזדקן. מדובר בחברות שרואות את האדם המטפל במרכז ולא רק את המטופל.

ישנן במדינה המון זכויות במטרה לעזור, ללוות, ולהושיט יד למי שצריך. וכמובן שאין כמו בבית. אך לעיתים, מחוסר ברירה, כ-5% מהאוכלוסיות הקשישים מתגוררים בבתי אבות. אחת הסיבות העיקריות למעבר לבית אבות היא שחיקה של המטפל העיקרי (סיבות אחרות הם כלכליות, בדידות, בן אדם גר בקומה גבוהה ללא מעלית וכבר לא מסוגל לצאת מהבית וחוסר אפשרות להעסקת עובד זר).

כמי שמתמחה בייעוץ ובליווי לבתי אבות ודיורים מוגנים ומכירה את מיגוון האפשרויות הגריאטריות הקיימות, שזה מגיע לאמי שהתאלמנה לפני יותר מעשור אני מרגישה שאין לי את התשובות. אני יודעת שבכל פעם שהיא זקוקה לטיפול רפואי לא שיגרתי או אשפוז, כל המשפחה נכנסת ל”מצב לחימה”. אחי ואני מפסידים עבודה ועושים משמרות כדי שהיא לא תהה לבד בתהליך. בשנים האחרונות זה לוקח כשבוע בשנה. אני חוששת מהמחשבה על מה אעשה בבוא העת אם וכשאצטרך להיות מטפלת עיקרית. אני לא יודעת על מה אוכל לוותר בחיי למען הטיפול באמא. כשאגיע לגשר אולי אדע…

אנו חיים בעידן שבו האוכלוסייה מזדקנת ותוחלת החיים עולה. יחס המבוגרים באוכלוסייה הולך וגדל ויש צורך בהכרה במטפלים העיקריים. יש צורך בהתוויה של מדיניות איך אנו רואים את הטיפול באוכלוסייה המזדקנת ובמי שזמנו מוקדש לטיפול בהם. להקים מערכי תמיכה והנגשת המידע על זכויות של כל הצדדים ולהפוך את מיצוי הזכויות לתהליך פשוט יותר שבו לא כל גוף שולח אותך לגוף אחר כדי לעזור באמת למי שצריך.

אלה קרן היא יועצת בכירה ב”יעוצי זהב”, חברת הייעוץ הגדולה בישראל למציאת מסגרת מגורים למבוגרים

יעוצי זהב לוגו

צילום למעלה: Photo by Nick Karvounis on Unsplash

Font Resize
Contrast