“הילדים משליכים עליי ועל שני ילדיי אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה”

מחאת האתיופים כבר שכחה וישראל כבר מזמן המשיכה הלאה, לענייני הרכבת ממשלה ובעיות בוערות אחרות אך אסור להניח בצד את המצוקה הקשה והגזענות לה נתונה אוכלוסייה שלמה. לכן בחרנו להביא את הפוסט המטלטל שהעלתה דר’ הדס מלדה מצרי באותה תקופה

דר’ הדס מלדה מצרי: “אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה”

גם דר’ הדס מלדה מצרי, מתמחה ברפואת משפחה, בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון והרופאה הראשונה ממוצא אתיופי בצה”ל, חוותה לא פעם גזענות ואפליה בארץ ולא פעם מטופלים סירבו לקבל ממנה טיפול בשל מוצאה. נכון, מחאת האתיופים כבר שכחה, אבל כדאי להקשיב לדברים המטלטלים והכואבים של דר’ הדס מלדה מצרי, שהיא גם פעילה חברתית:

“שמי הדס. בת 34. רופאה. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. עתודאית. שירתתי בחיל האוויר כרופאה במשך 5 שנים. השתחררתי בדרגת סרן ועושה מילואים בהתנדבות עד היום. פעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ כרמים, קיבוץ מעורב דתי-חילוני ואקולוגי. נשואה ליונתן, אדריכל במקצועו. אמא ל-4 ילדים מופלאים – תמר בת 8, הילל בן 6 וחצי, נגה בת 3 ואביגיל בת 10 חודשים.

“עליתי לארץ בגיל 4 מאתיופיה, דרך סודן. לילדים שלי יש סבא אתיופי שהינו אסיר ציון שסבל עינויים רבים בשל פעילותו הציונית וסבא מצרי-סורי שהינו איש מוסד לשעבר, שבין פעליו הרבים גם פעל להבאת יהודי אתיופיה ארצה. יש להם סבתא אתיופית שבאומץ ונחישות שלא יתוארו קמה וצעדה עם 5 ילדיה הקטנים בחשכת המדבר המאיים במשך חודש שלם ברגל וסבלה במחנה פליטים בסודן במשך 10 חודשים כאשר היא כמעט מאבדת שניים מילדיה (ביניהם אני) כאשר לנגד עיניה עומדת מטרה אחת בלבד, הגשמת חלום ירושלים. סבתא שגידלה בארץ 11 ילדים לתפארת במורכבות של קשיי קליטה בארץ חדשה. לילדים שלי יש גם סבתא פולנייה שהוריה ברחו מהשואה בפולין והגיעו ארצה בהיותה רק בת שנה. והמשפחה לתפארת שהקימה לימים בארץ ישראל היא העדות הטובה ביותר לניצחון שלנו, העם היהודי, את שונאי הגזע והאנטישמים.

“בבית שלנו, שהיה בית עם אמצעים דלים ביותר מבחינה חומרית וכלכלית, אך עשיר מאוד מבחינה ערכית ורוחנית, חונכנו לערכים של אהבת הארץ, הגנה על המולדת, שזוהי ארצנו האחת והיחידה וליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה, עזרה הדדית, אהבת הזולת, כבוד, שאיפה למצוינות והצלחה. כילדה לא ראיתי מכשולים בדרכי. הייתי ישראלית לכל דבר. לצבע עורי לא היתה משמעות מבחינתי, כשם שלגוון עיניו של אדם או צבע שיערו אין משמעות.

“הייתי ילדה שבגיל 3 עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך 3 חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה 10 חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלתי מתת תזונה קשה. אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים. הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבית החולים סורוקה לשיקום ממושך.

“כבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך, עקשנית כבר אמרנו, סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה. בשכונה בה גדלתי, היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה, לצערי.

“בימים מאז ההרג של סלמון טקה ז”ל על ידי השוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמן הכואב על אובדן ילד נוסף.

“הרהרתי עם עצמי ללא הרף. המחשבות לא פסקו. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות, מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים.

“מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד. הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק-חזק את ילדיי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי, סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגוריי, השיגרה המשיכה באין מפריע.

“אני בדרך כלל לא מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינן נחלתן של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות. הגזענות הינה חוצה שכבות באוכלוסיה, היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון.

“אין זה משנה אם אני דר’ לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי. אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עלייה ושילוב חברתי, חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי. זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב ‘כושית’, המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי ‘אדיסה’ זה לא ישראלי ואף העזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף…

“בחטיבת הביניים ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר-שבע. בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום אליו הגעתי. שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת.

“כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסירבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חבריי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה ‘הדס מלדה – סטודנטית לרפואה’. הצטיינתי בלימודים. הייתי מתרגלת (סגל זוטר) של סטודנטים לרפואה ורפואת חירום. הייתי אחת משני סטודנטים לרפואה שייצגו את בתי הספר לרפואה בארץ בתוכנית יוקרתית בקנדה. באחד המקרים היה מטופל שהגדיל לצעוק עליי ברחבי חצר בית החולים בדרכי לספרייה, שאיני ראויה לחלוק שאני לובשת ולסטטוסקופ וכי עליי לחזור לעץ ממנו באתי באפריקה.

“כשהגשתי קורות חיים לעבודה כמרצה בתחום הרפואה במכללות שונות, תמיד חזרו אליי מלאי פליאה מהרזומה שלי ורצו אותי באופן מידי. אחת הפעמים שזכורות לי היטב היא כשהגשתי קורות חיים למכללת רידמן ושוחחתי עם המזכירה והמנהלת טלפונית, שאמרו ללא הרף כמה הן מתרשמות מהניסיון שלי ושמבחינתן אפשר לתאם פגישה כבר למחרת לסגור את פרטי החוזה. הגעתי למזכירות המכללה, נשאלתי על ידי המזכירה מה אני מחפשת, אמרתי שאני הדס, הסטודנטית לרפואה, יש לי פגישה עם המנהלת. את הפליאה שעל פניה היא ממש לא יכלה להסתיר. היא ענתה שעליה לבדוק אם המנהלת פנויה. נכנסה לדלת הפנימית, הן התלחששו ומיד לאחר מכן נעניתי כי המנהלת עסוקה ולא תוכל לפגוש אותי. נשארתי המומה. כל מה שהצלחתי להגיד היה: ‘אבל קבענו פגישה ואין שם אף אחד’… מיותר לציין שלא חזרו אליי מעולם.

“כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה, בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. ‘אבל אין לך מבטא בטלפון’, היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. ‘בדיוק סגרנו חוזה שנייה לפני שהגעת… חבל’… ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: ‘אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית’. הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו.

“הגעתי לשירות צבאי כרופאה, מיד התעקשו להגדיר אותי כאוכלוסיה בסיכון לפי הנהלים על פי המוצא שלי, דבר הדורש שיחה וביקור של קצינת ת”ש לראות מה המצב בבית ואם יש קשיים כלכליים ואחרים, על אף שגרתי בבית בתוך בסיס צבאי והייתי רופאה. כל ניסיון להסביר את האבסורד שבדבר עלה בתוהו. אך לא ויתרתי. כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אליי לא יכול היה להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא דר’ הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה.

“אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להיכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין, שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להיבדק על ידי רופא אחר.

“כשטסתי לחו”ל עם בעלי וילדיי, או אפילו בתפקיד בשירות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב”ג בבידוק הביטחוני, העבירו את בעלי וילדיי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדיי תמיד לא הבינו ושאלו, ‘אמא מה רצו ממך? למה נשארת שם?’. ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו”ל.

“אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדיי המתוקים. אז תמר, בתי, רק בת 3 וחצי שנים ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר, משליכים עליי ועל שני ילדיי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה, רק רוצה להגן על ילדיי שחלילה לא יפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת, ‘די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?’.

“אני רואה את אחד המורים שוהה במרחב החצר, רואה את הנעשה ולא עושה כלום. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא נגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין.

“ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן. נעצרנו על ספסל בגינה ציבורית, חיבקתי אותם חזק-חזק, מנסה להסדיר לעצמי את הדופק והנשימה ולא נתתי לדמעות שחנקו אותי לפרוץ החוצה. לא רציתי שיראו את אמא שלהם נכנעת לרוע ולגזענות. הילדים הבינו הכל. הם חכמים מאיתנו. הרגישו את הסערה. הבינו שאמא כרגע משותקת והגיבו חזרה בשתיקה מוחלטת וחיבוק אוהב. רק לאחר זמן מה, כשהתקדמנו לטיפת חלב, תמר הקטנה, בת ה-3, שאלה: ‘אמא, למה הם עשו לנו את זה? מה עשינו להם? ומה זה כושים?’.

“הסתכלתי עליה ועל הילל וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שלא הולך להיות להם קל בחיים. הבנתי שהגזענות היא לא הבעיה של אמא שלהם שעלתה מאתיופיה. הגזענות נמצאת בכל מקום ומקום בחברה הישראלית, במערכת החינוך, במערכת הבריאות, בתעסוקה, במשטרה ועוד. המשטרה היא רק סימפטום לבעיה רחבה ועמוקה בהרבה שקיימת בחברה שלנו. אם לא יהיה חינוך לערכים של סובלנות, אהבת הזולת, קבלת האחר גם בבית וגם בתוך מערכת החינוך החל מהגיל הרך, אני לא רואה איך המציאות באמת תשתנה.

“חלק מהסיפורים שהעליתי כאן אינם מוכרים אף לאנשים הקרובים אליי ביותר. אך היום מצאתי לנכון לעלות אותם על הכתב ולשתף. תמיד השתדלתי לא לשים שם את הפוקוס ולראות איך אני משנה את המציאות הזאת. נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה לשאוף להשכלה גבוהה.

“הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי, הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום… ‘בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום’. ואותי זה תמיד טלטל. כי מה זה בעצם ילד בלי חלום? זה לא ילד. ואנחנו כחברה יצרנו את המציאות הזאת באזורים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. לא רק באוכלוסיה האתיופית.

“יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים. הרבה פעמים אני שומעת שאומרים, ‘אז מה, כל העליות עברו את זה’… האם זה הופך את זה לתקין? ללגיטימי? האם אנחנו רוצים לשחזר את ההיסטוריה שוב ושוב? ואולי אנחנו כאן בשביל לשנות אותה סופסוף וליצור משהו טוב יותר?

“אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי-הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמה ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה”!