fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2020/09/מיכל-יערון-גדול.jpg

“מתי איבדנו שליטה על הילדים שלנו?”

הפסיכולוגית מיכל יערון בטור אישי על האונס הקבוצתי באילת ואיך זה שהורים לא נוכחים יותר בעולמם המוסרי של ילדיהם

מאת: מיכל יערון

1מיכל יערון_פסיכולוגית מאושר לשימוש

מיכל יערון: “אני מבקשת להפנות את הזרקור דווקא להורים שמאותתים לי מאוחר מדי שהם איבדו שליטה – תהיו שם עוד הרבה קודם”

“מה את מצפה, שאגיד לו לחזור ב-9 בערב הביתה בימי החופש?”.

זה היה המשפט ששבר אותי לא מכבר כששוחחתי עם אמא שהיא גם מכרה, על התנהגות בנה בן ה-14 וחצי; הוא התחיל לעשן, לשתות ולהתרועע עם חברים, בני הטובים של שכונתנו.

החבר’ה האלה, בני הטובים האלה, מסתובבים בלילות בחוץ – משועממים עוד מימי קורונה שעשו גשר לחופש הגדול שככל הנראה יעשו גשר לאחרי החגים, ועל תופעת היפוכי היום והלילה אני בכלל לא מדברת – נדמה שגם הלוויין הפנימי שלהם, בדיוק כמו הירח, מפגין ליקוי חמור ביותר.

ואז נחשפה “פרשת ה-30″. שלושים נערים מול ילדה אחת צעירה. חשבתי שהמשפט ההוא של האמא נטולת ה”סיי” שבר אותי, אבל השיח שברחוב נוסח “איפה היו ההורים שלה” ו”ילדה בת 16 לא צריכה לנסוע לאילת לבד” – הוא זה שהעמיק בי את השבר. לא, הילדים שלנו אינם אשמים. כלומר, הם אשמים ובענק – אבל הכיוון הוא יותר אבות שאכלו בוסר ושיני הבנים שכבר לגמרי חסרות תקנה…

כמטפלת וכפסיכולוגית אני מכירה היטב את כל הקלישאות: התבגרות היא תקופה קשה, הנוער מבולבל ומוצף הורמונים, הם כבר אדונים לעצמם ואינם מוכנים לקבל סמכות או מרות. במילים אחרות: “את מצפה שאגיד לו באיזו שעה לחזור הביתה אחרי הבילוי?!”

כן. אמא, כן. ההורים כבר מזמן אבדו את התפקיד הראשי בהצגה הכי חשובה של החיים שלהם. הילדים שלנו – המניות הכי יקרות שנשקיע בהן בכל הסיבוב שלנו כאן על הכדור – הם אלו שעל פניהם משתקפות פנינו. לא כחברה – אלא כבני אדם פרטיים. כהורים.

המצב הגיע לכדי חדלון. להיות הורים זה המקצוע הכי קשה בעולם. אין בו חופשות ולא ימי מחלה, אין בו שכר ולא גמול השתלמות, יש בו עבודת פרך קשה ויחסי עובד-מעביד לא פשוטים, אבל הוא מחייב – וממנו אי אפשר להתפטר בשום שלב!

אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, אמר חכם סיני זקן. הורות היא בחירה – וגם אם לא כולם מבינים באמת את חשיבות התפקיד – אני כאן כדי להזכיר: ההורות היא הדיי-ג’וב האמיתי שלנו. היא העתיד של המין האנושי. ואני מאמינה שעוד יש לו סיכוי.

לא אחת פונים אליי הורים – אלה שכבר מבינים שהילד שלהם יורד מהמסלול הנורמטיבי שייעדו לו – ומבקשים בתחינה שאסייע. שאוציא אותו מהמחשב, שאתן לו קריאת כיוון, שאזכיר לו שיש משמעות עמוקה לחיים, שאעניק לו כמה מנות הגונות של מוסר ודרך ארץ. ובכן, לא בילדים טמונה הבעיה. ההבטחה החשובה מכולן היא בהדרכת ההורים.

“איפה היו ההורים?!”, זעקו טוקבקיסטים עם מיליוני סימני קריאה באמצעות המקלדת, והם צודקים. היכן היו ההורים של כל המעורבים בפרשה המזוויעה הזו? היכן היו ההורים לא היום, ולא אתמול, ולא באותו סוף-שבוע ארור ואומלל: היכן ההורים בכלל?! האם הם נוכחים דיים בעולמם המוסרי והערכי של ילדיהם עוד לפני שמופיעה ההתפוררות?

האם עקרונות בסיסיים כמו כבוד הדדי, חמלה, הפעלת שיקול דעת, היגיון, ותרגול שליטה עצמית הונהגו כשיגרה בביתם עוד בשלב הקניית הרגלי דחיית הסיפוקים בימי הגן?

אינני באה לשפוט אף אחד ולא באתי כדי להטיף מוסר. הוא איננו. מזמן התאדה. אני מבקשת להפנות את הזרקור דווקא למי שמאותתים לי מאוחר מדי שהם איבדו שליטה – תהיו שם עוד הרבה קודם.

אם לעוסקים במלאכה מטעם המדינה שלנו אין את התבונה להנחיל כאן סדר עולמי שקול ומנורמל – אני קוראת לכולם למצוא את המצפן הפנימי שלהם בעצמם, ולסייע בכך עבור ילדיהם, כשהם עוד חומר טהור וזך בידי יוצרם.

מיכל יערון היא פסיכולוגית ספורט, מייסדת SomeBuddyTherap, פלטפורמה המסייעת לאנשים למצוא את התמיכה הנפשית והמטפל המתאים ביותר עבורם.

;
Font Resize
Contrast