בזיל, סופר בריטי החווה משבר לאחר שפוטר מעבודתו, נוסע לכרתים כדי להפעיל מחדש מכרה פחם ישן שהוריש לו אביו. שם הוא פוגש את אלקסיס זורבה, פועל יווני שאוהב לשתות, לרקוד ולבלות עם נשים. במהלך השהייה באי נרקמת בין השניים חברות מיוחדת, אשר מאלצת את בזיל להסתכל על החיים בעיניים חדשות. “הבימה” ו”תיאטרון באר-שבע” מעלים עכשיו את “זורבה היווני”, סיפור מרגש ומצחיק על חברות, חופש וקבלה עצמית
נורמן עיסא וסנדרה שדה ב”זורבה” היווני. ברקע: ידידיה ויטל. צילום: מעיין קאופמן
בימים אלה עלה עיבוד חדש של שחר פנקס ומשה קפטן – קופרודוקציה של “הבימה” ו”תיאטרון באר-שבע”, לספרו של ניקוס קאזאנצאקיס – “זורבה היווני” האייקוני. הספר, שנכתב ב-1952, עובד לאחר מכן, ב-1964, לסרטו המפורסם של הבמאי מייקל קקויאניס, בכיכובו הבלתי נשכח של אנטוני קווין, וזכה בשלושה פרסי אוסקר.
בזיל, סופר ומרצה מתוסכל, מחליט לעזוב את אנגליה ולנסוע לכרתים, שם הוריש לו אביו מכרה פחם ישן. בדרך אל הכפר שבו נמצא המכרה הוא פוגש אדם בשם אלקסיס זורבה, איש שמח וטוב לב – שבהמשך מתגלה שהוא מסתיר תחת מעטה זה גם עצב גדול – המבקש להתלוות אליו ולהיות המתורגמן ואיש הקשר שלו אל התושבים בכפר. המעבר של בזיל לכרתים הוא גם מעבר פיזי, אולם הוא בעיקר מעבר תודעתי. בזיל נחשף לחברה אחרת ולמוסכמות חברתיות שונות.
למי שמחכה לאווירה שמחה וחסרת דאגות של טברנה יוונית נכונה אכזבה. ההצגה היא בעיניי הצגה פילוסופית, העוסקת בנושאים כמו מוסר חברתי, מוסר אישי ומה אנחנו רואים כאשר אנחנו מסתכלים במבט רטרוספקטיבי על חיינו. מה השגנו, ובעיקר – מה החמצנו?
תום אבני ונורמן עיסא ב”זורבה היווני“. צילום: מעיין קאופמן
תום אבני, המשחק את בזיל הצעיר (בדאבל קאסטינג עם ידידיה ויטל), ואמיר קריאף כבזיל המבוגר, מביאים שתי נקודות מבט של עבר והווה ומציגים את השינוי בנקודת ההשקפה של בזיל בהגיעו לכרתים – על החיים, על האהבה ועל הטבע האנושי.
זורבה מראה לבזיל שאפשר לחיות גם אחרת: החיים מזמנים לאדם הרבה צער וצרות, אבל הוא יכול להחליט אם הוא עומס אותם כשק על גבו ומשתוחח, או האם הוא מצליח להזדקף, לעמוד מול המציאות הקשה, ולהראות לה שהוא אינו נכנע.
זורבה רוקד את החיים, מתאהב ללא הרף, מלא להט של מחזר צעיר, נכנע לתשוקותיו ומוכן לשלם את מחיר הכניעה – במודע. הרגע שבו הוא מבטיח לבובולינה הגוססת אהבת אמת ונישא לה, כדי להעניק לה רגעי חסד אחרונים, הוא רגע אנושי עמוק, מכמיר לב ומעלה דמעות, המסביר עד כמה זורבה הוא לא רק אדם חסר דאגות, אלא מענטש אמיתי.
ההצגה נשענת על שלושה תפקידים מרכזיים: הראשון, בובולינה, בעלת הפנסיון המבוגרת, שכמהה לאהבה אחת אמיתית, לאחר שחוותה מערכות יחסים רבות שהותירו אותה בודדה, בגילומה המקסים והנוגע ללב של סנדרה שדה, המקפידה על משחק שאינו נופל למלכודות של דרמטיות יתר. התפקיד השני הוא של בזיל, שאותו מגלם תום אבני, שמשחקו כאן מעיד על בגרות ועומק, המצליח להביא את הדמות למקומות של עצב גדול ולהישאר גם הוא מינורי ומדויק.
נורמן עיסא וסנדרה שדה ב”זורבה היווני“. צילום: מעיין קאופמן
התפקיד השלישי הוא של אלקסיס זורבה, היווני תאב החיים ואוהב הנשים בגילומו האנושי כל כך של נורמן עיסא. זורבה שלו הוא לא גיבור טראגי גדול מהחיים, אלא איש פשוט שאצילות הנפש שהוא מגלה מגיעה מלב טהור, שחי חיים מלוכלכים וטראגיים, אולם חי אותם במלוא עוזם.
בתפקידי המשנה אציין את דניאל מנוחין, בתפקידה כאלמנה היפה המתאהבת בבזיל, אולם כבולה למוסכמות ולאנשי הכפר שאינם מאפשרים לה להמשיך בחייה כפי שהיתה רוצה.
את ההצגה ביים נתן דטנר, שמקפיד גם כאן, כמו בהצגות אחרות שביים לאחרונה (“זרים מושלמים”, “מכתב לנעה”), על צמצום דרמטי, דרך ג’סטות צנועות שמשיגות את מטרתן בגדול, זועקות מתוך השקט את הצורך של הדמויות באהבה, בהבנה ובאמפטיה ומצליח ליצור סיפור אנושי על אדם ועל חברה.
המינימליזם מושג גם באמצעות במה המסומנת במעין משולשים אפורים, המתפקדים פעם כצוקים ופעם כמעין ארונות קבורה או מיטות ומדגישים גם את המסגרת החברתית החונקת של התושבים בכפר הקטן בכרתים: מסגרת שאסור לאנשים לחרוג ממנה כיוון שאז הם נשפטים בחומרה או אפילו מוצאים להורג על מעשיהם.
תום אבני ונורמן עיסא ב”זורבה היווני“. צילום: מעיין קאופמן
התנועה, עליה אחראי אריאל וולף, והמוזיקה בשילוב של התפאורה האפורה והפשוטה הזו, יוצרים מראות פיוטיים ותמונות במה יפהפיות וכמובן – בסופו של דבר מופיע גם הריקוד עם המנגינה המפורסמת המזוהה עם זורבה. כל אלה יוצרים יחד אווירה מכושפת.
אז טברנה יוונית כאמור אין כאן. אבל יש כאן אמירה על אהבה, על אנושיות ועל הצורך לחיות כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון שאותו אתה חי. אהבתי.
הלהקה ב”זורבה היווני“. צילום: מעיין קאופמן
;