אהבה אסורה והסדר החברתי

“דג צרפתי קטן”, סרטה הקצר החדש של אווה לנסקה, במאית צעירה ועטורת פרסים המתגוררת על קו לונדון-תל-אביב, מגולל – כמשל ליחסים בין יהודים לערבים – סיפור אהבה בלתי אפשרי בפריז, המוכיח כי הדרך לשבירת הסדר החברתי הישן עוד ארוכה ולא בטוח שכולה רצופה שלום

מאת: מריאנה אוליצקי

אווה לנסקה: “אנחנו כנשים צריכות לתפוס מקום הרבה יותר גדול בתעשיית הקולנוע”  

הסרט הקצר “דג צרפתי קטן” של הבמאית המוערכת אווה לנסקה (Eva Lanska), הנמצא בשלבי עריכה אחרונים, מגולל לדבריה את סיפור אהבתם של אמנית יהודייה ומחזרה המוסלמי, המתרחש על רקע אירופה הפוסט מודרנית – כור ההיתוך העכשווי של דתות, תרבויות ועמים. התמה המרכזית של הסרט היא האוניברסליות של הסמלים התרבותיים – אם זה סמל החמסה או סמל הדג – ששניהם משמעותיים לשתי הדתות.

יחד עם זאת, הסרט מדגיש שעם כל אווירת מיזוג העמים ואחדות הסמלים, הסדר החברתי – גם כאן – הוא יותר חזק מהאהבה, וכמו ביצירות רבות קלאסיות, כמו רומיאו ויוליה, במפגש בין אהבה אסורה לסדר החברתי – הסדר החברתי תמיד מנצח ולמרות אתוס הרב-תרבותיות, בשורה התחתונה אנחנו מופעלים על ידי הסדר הקמאי שינקנו בילדותנו.

אווה לנסקה היא במאית צעירה ועטורת פרסים, ישראלית-אירופאית ממוצא רוסי, המוכרת באירופה בין היתר בזכות מאבקה לקידום נשים בתחום תעשיית הקולנוע בכלל ובתחום הבימוי בפרט. עוד בתור סטודנטית הציגה לנסקה את סרטה “תלויה” (Dependent), שזכה בביקורות חמות ובפרסים בטקס פרסי הקולנוע בקליפורניה ובפסטיבל הסרט הקצר בקנדה ב-2018.

לנסקה היא יוצרת מוכשרת בעלת טעם ייחודי, בוגרת הפקולטה לעיתונאות במוסקבה. בגיל 19 עברה לפריז והחלה בקריירה ספרותית פורה אשר הנפיקה עד היום חמישה רומנים. במקביל, החלה בלימודי סינמטוגרפיה באקדמיה לקולנוע בלונדון.

 “הקולנוע כיום מציג אפשרויות רבות ומגוונות יותר ממה שהיה בעבר”, אומרת לנסקה. “הסיבה נעוצה בתקציבים הגדולים של התעשייה ובעובדה שהקולנוע כיום לא מפחד להתמודד עם נושאים הרבה יותר קשים ומורכבים וכל אחד מוצא את הקהל שלו”.

סרטה הקצר האחרון “דג צרפתי קטן” מעורר גלים באירופה, גם בקרב הקהילה היהודית, עוד בטרם יצא אל האקרנים, לאור ההתנגשות הבלתי נמנעת בין המציאות החדשה שנוצרה ביבשת, עקב גלי ההגירה הגדולים מארצות ערב, כאשר היבט אפשרי אחד של התנגשות זו יוצג בסרטה החדש.

הסרט שייצא בקרוב, צולם בפריז ומככבים בו צמד השחקנים הבריטים המפורסמים ג’ונאס קאן (Jonas Khan) ודבורה ווילד (Devora Wilde). הסרט עוסק, כאמור, ברומן המתפתח בין צעירה יהודייה מבית צרפתי מסורתי לצעיר ממוצא מוסלמי. למרות הקשר המתהדק, הזוג נוכח לדעת כי המציאות סביבם עדיין מוכתבת על ידי המסורת שלכלליה יצטרכו גם הם לציית.

“בסרט האחרון שלי אני רואה את תחילת עידן המקצועיות והבגרות שלי”, מסבירה לנסקה. “האווירה הטעונה בין יהודים לערבים גם היא מקבלת מפנה – הנשמה היהודית לא השתנתה אבל הסביבה שבה אנחנו חיים משתנה בצורה קיצונית”.

לפני מספר שנים עשתה לנסקה עלייה ונכון לעכשיו היא מתגוררת על הקו שבין תל-אביב ללונדון, שם היא עוסקת בהפקת סרטים עלילתיים ותיעודיים. לאחר שסיימה את לימודיה ב-2017  לנסקה צילמה את סרטה הראשון “או.קיי, אמא” (Ok, Mum’). הסרט זכה להיות הבחירה הרשמית בפסטיבל קאן במסגרת הסרטים הקצרים. בנוסף, זכה באינספור פרסים לשנת 2018 ברחבי ארצות-הברית ואירופה.

כל הסרטים של לנסקה מתמקדים בנשים עוצמתיות שמתגברות על סטריאוטיפים וקשיים אישיים וכך היא יוצרת תמונה של אידיאל נשי, חזק ונחוש. בימים אלו היא עובדת על סרטה הרביעי בנושא הנשים הגדולות של ארצות-הברית, המתמקד בסיפורי חיים של נשים שהגשימו את עצמן והתגברו על מכשולים כדי לבנות קריירות מסחררות בכוחות עצמן בעודן מגדלות ילדים ללא עזרתו של אף גבר.

אווה לנסקה: “הנשמה היהודית לא השתנתה אבל הסביבה שבה אנחנו חיים משתנה בצורה קיצונית”

בחייה האישיים לנסקה נישאה פעמיים. מנישואיה הראשונים יש לה בת. בעלה השני היה ולדימיר כריסטנקו, איש עסקים ומסעדן, בנו של ויקטור כריסטנקו, ראש ממשלת רוסיה ושר התעשייה לשעבר. הגירושים השערורייתיים של השניים והסכסוך סביב הרכוש כוסו בתקשורת בהרחבה. בהצהרה לגירושים, במרץ 2011, ציינה לנסקה שהיא עייפה מאורח החיים הזוהר של כריסטנקו ושסבלנותה פקעה לאחר שנודע לה כי לבעלה יש ילדה מחוץ לנישואים.

לנסקה מאמינה שהגיע הזמן להראות על מסכי הקולנוע עד כמה נשים הן עוצמתיות בתכליתן. בנוסף, היא מעורבת באופן פעיל גם בתנועות צדקה שונות המוקדשות להגנה חברתית של ילדים וחברה בארגון MOO (האיחוד להגנה סוציאלית על ילדים).

“יש סימנים של שינוי ויש מגמת עלייה במספר הנשים המעורבות בעשייה הקולנועית”, אומרת לנסקה, “אם כי מספר הבמאיות לא ממש השתנה ונשאר זעום. עדיין יש אפליה וצריך לעשות תיקון. למה תיקון? כי אנחנו כנשים צריכות לתפוס מקום הרבה יותר גדול בתעשייה המתפתחת הזו”.

לדבריה, “ההשראה שלי הן נשים כקתרין ביגלו וג’יין קמפיון. שתיהן יוצרות ענקיות שמסמלות בעיניי את הקולנוע הנשי האמיתי. שתיהן במאיות שתיארו באותנטיות וברגישות רבה נושאים הקשורים למיניות, לכאב, לתשוקה ולסבל. כבמאיות, אנחנו יכולות יותר להבין את השחקנים דרך הדמויות, לעורר בהם אמון ולהגיע להבנות איך לתמוך אחד בשני, במיוחד כשאנו מביימות דמויות פגיעות וחשופות”.

“בעולם הבימוי מספר הנשים נמוך מאוד בגלל שרוב המעסיקים הם גברים ונדמה שאיכשהו הם סומכים אך ורק על גברים אחרים”, היא מוסיפה. “זה יכול להישמע כמו תאוריית קונספירציה, אבל אחרת זה פשוט לא מסתדר לי. הרי מבחינת היכולות והדרייב הנחוצים לבימוי סרט אין שום הבדל בין גבר לאשה ועדיין מספר הנשים בתעשייה הוא מזערי”.

לפי המחקרים האחרונים של המרכז לנשים בעולם הקולנוע והטלוויזיה, רק 8% מבמאי 250 הסרטים הכי מצליחים של שנת 2018 הן נשים והמספרים עוד נמצאים בירידה. מאיפה נובעת הירידה הזו? לנסקה: “אין סיכוי שהסיבה לנתונים הנמוכים והמייאשים הללו תלויה בנשים עצמן. יש מי שמאשים את הנשים בזה שהן מעדיפות להתמקד בילדים ובהקמת משפחה או במשרות שנחשבות ליותר נשיות.

“אני אמא וזה בהחלט הדבר הכי חשוב בחיי. לפעמים קשה לשלב את הכל ביחד, בייחוד כשאני מגדלת את בתי לבד, אבל זה למעשה מקור להשראה ונותן מוטיבציה עצומה. אני מרגישה שהנשיות שלי היא המניע הכי משמעותי בעשיית הסרטים שלי ואני מקפידה לפתח ולחזק את הנשיות הזו. אני, למשל, אף פעם לא לובשת מכנסיים, במיוחד לא כשאני מצלמת, אלא לובשת בעיקר חצאיות מקסי. אני אשה וזהו מסר שאני משדרת אפילו בלבוש שלי”.

בסופו של דבר, זו הנחישות של לנסקה בתור אמנית שמדברת הרבה יותר חזק מדיונים לגבי חוסר שוויון בין המינים בתעשיית הקולנוע. בזמן שאגודות וארגונים פועלים כדי שיוקירו נשים שעובדות בעולם הסרטים, זה טוב שיש נשים כמו אווה לנסקה, שנמצאות בחזית הקרב, שכבר הצליחו לנפץ את תקרת הצלולואיד ומראות את הדרך לכל הנשים שתבואנה אחריהן.