איך לשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות שלנו, ובכל זאת לא להיות אגואיסטים?

אודטה שוורץ – כיום מנטורית, מורה לחיים ומאמנת – מסבירה את שיטת שתי התחנות שפיתחה במשך שנים

אודטה שוורץ: “לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי ‘בשיטת שתי התחנות’, שמאפשרת לי גם להיות ‘אגואיסטית’ שמחשבנת את עצמי, וגם, הפלא ופלא, בנאדם עם נתינות גדולות, שכן מחשבן את הזולת. צילום: אלעד מלכה

“אני כל כך רוצה לאהוב את עצמי!”, אמרה לי י”ז, “אבל בכל פעם שאומרים לי, או שמזכירים לי ש’עד שלא תאהבי את עצמך לא יקרה השינוי שאת רוצה’ – אני מאבדת כיוון. כי מיד עולה לי בראש כיתובית: ‘לאהוב את עצמי שווה אנוכיות’. ולפעמים בא לי להיות אנוכית, אבל בטח לא לזה התכוונת כשאמרת לי ‘לאהוב את עצמי’.

“אני זוכרת ששאלת אותי: ‘איך תהיה לך אהבה אמיתית?’, וגם ענית לי על זה: ‘את תאהבי את עצמך כל כך, (ובלי פחד או שיפוט עצמי!), שהעולם (שהוא רק השיקוף בחומר של היחס שלנו אל עצמנו!!!) ישקף לך את זה במציאות. וכל זמן שאין לך את זה במציאות – אין לך את זה בתוך עצמך. וזה מתחיל ממך, וזה תלוי רק בך’.

“הרבה חשבתי על המילים האלה, ואני באמת רוצה לאהוב את עצמי. אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לאהוב את עצמי שלא על חשבון זולתי?”.

י”ז בטוחה שאהבה עצמית היא “על חשבון הזולת”, כי מגיל קטן לימדו אותה שהיא חייבת לעזוב את עצמה ואת רצונותיה, ולמלא את הרצון של הזולת, אחרת היא “אגואיסטית מחורבנת”.

זהו תואר שהוא פחד אלוהים, כי מנדים את האגואיסטים. ואם ירחיקו אותנו מהשבט – איך נשרוד בחיים בתור ילדות קטנות?

אבל מי שהיו פה האגואיסטים המחורבנים, היו דווקא אלה שהכניסו לנו את הלשלשת והנתון הכוזב הזה למוח, ומגיל קטן – כדי להתפרנס לנו על הדם.

וככה אילפו אותנו “לרצות” את הזולת (כדי לקושש ממנו אהבה) – וככה למדנו ש”אהבה וריצוי חד הם”.  כשלמעשה, אין דבר יותר רחוק מזה מהאמת. אלה שני מושגים שונים לחלוטין.

אבל אנחנו לומדים “מה זאת אהבה” מהדמויות שגידלו אותנו, ואחר כך אנחנו משכפלים ומיישמים את הנוהל הזה עם ועל כל העולם.

ותתפלאי י”ז, אני בהחלט מתכוונת שתסגלי לעצמך את מה שנחשב בעינייך ל”אגואיזם”. אבל כל זמן שלא תזרקי לפח את הרצון שלך לקבל אהבה מהזולת תמורת הריצוי שלך אותו – לא תוכלי לאהוב את עצמך. כי את תמיד תחשבי שזה “על חשבון הזולת”.

ואת תחשבי ככה, כי אלה שאת מרצה יתנו לך לחשוב ככה. אני יודעת מה עובר עלייך עם הריצוי הזה, כי פעם, לפני מיליון שנה, הייתי בנעלייך. והבנאדם שהייתי פעם היתה שופטת מאוד בחומרה – כ”אגואיסטית איומה”, וכ”קרנפה אטומה” – את הבנאדם שהעזתי והפכתי להיות כיום. זו ששמה את עצמה בסדר העדיפויות הראשון של עצמה.

ואני מסתכלת על עצמי, וגם בגרסתי ה”אגואיסטית” העכשווית – אני עדיין מלאת חן וחסד לזולת ולעולם. אבל את מה שרואים מכאן, מתוך ההווה שלי, אי אפשר היה לראות משם, מתוך עברי – שבו החמרתי עם עצמי באופן כל כך מיותר.

אז תעשי גם את מה שאני עשיתי: לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי “בשיטת שתי התחנות”, שמאפשרת לי גם להיות “אגואיסטית” שמחשבנת את עצמי, וגם, הפלא ופלא, בנאדם עם נתינות גדולות, שכן מחשבן את הזולת.

ואיך זה קורה? קבלי: בתחנה הראשונה, תמיד, אבל תמיד, אני בסדר העדיפויות הראשון של עצמי. תמיד. חכי, לא להיבהל! כי בתחנה השנייה, אני שואלת את עצמי: אולי הפעם, ורק בסיטואציה הזו, אשים את הזולת לפניי, כי זה פשוט נכון, ומצדיק את זה? זאת שאלת המפתח.

אז לפעמים אני מחליטה שאני מעדיפה את האינטרס של עצמי על האינטרס של הזולת, ולפעמים, אני שוב שמה את הזולת לפני עצמי, כמו בימים הכי שחורים שלי, שכווווולם באו אצלי לפניי. אבל עכשיו, זה תלוי סיטואציה. וזה קורה לי בצורה מושכלת – ולא כמו פעם, ברפלקס מותנה.

ואתן לך דוגמה שתמחיש לך את השיטה באופן ממשי: נגיד בא בנאדם, ומבקש ממני שאעזור לו, בול כשאני רוצה לישון שנ”ץ. אז תחנה ראשונה: קודם כל אני מחשבנת את עצמי לפי 2 השאלות שכל הזמן אני שואלת את עצמי: “מה אני מרגישה? מה אני רוצה?”. את תתפלאי לכמה הרבה נשים אין תשובה אמיתית עליהן.

כי הן כבר התרגלו לא לשאול את עצמן ולא לדעת. “כי בשביל מה זה טוב? הרי בין כה וכה רצוני אף פעם לא יתגשם והתשובות לשאלות האלו רק יתסכלו אותי…”. אז זהו, שלא. וצריך שנדווח לעצמנו את התשובות האלו בשוטפת. גם אם רצונותינו לא יתגשמו לנו כרגע. וזו, כאמור, התחנה הראשונה. הבנתי מה העולם רוצה, אבל מה אני רוצה?

בתחנה השנייה, אני מדווחת לעצמי מה אני עושה עם האינפורמציה הזו שקיבלתי בתחנה הראשונה? ושוב: הכול הוא תלוי סיטואציה. ופה יש לי 3 אפשרויות תגובה:

1.להחליט שהמצוקה של הבנאדם הזה כל כך גדולה, שאוותר על השנ”ץ שלי ואעזור לו.

2.לא להגיד לו “לא” – אלא “עוד לא”. קודם אישן, וכשאקום אעזור לו.

3.להגיד לו ״לא״, שגם זו אופציה לגיטימית אצל מי שוויתר על ריצוי העולם תמורת “אהבה”, ואני כבר ויתרתי. אני לא עובדת בלהיות פופולרית, ואני גם לא “האמבולנס של העולם”. ומה שאני אומרת, בעצם, זה, יאללה-יאללה, מספיק עם מחשבות הגדלות המטופשות האלו. כי האמת, היא, שאנחנו לא כאלה “הרי גורל” בחיים של הזולת (הבוגר), כשמדובר בחיי היום יום. אבל מה איכפת לזולת הזה לפמפם לנו על חרטא שכן? כל זמן שזה עובד ומתפעל אותנו לתת לו כל מיני טובין – הוא יפמפם.

וכן, יקירה, כל אחד עם אמות המידה הפרטיות שלו, כי אין “רפואה אחת” לכולם. אבל אין לי ספק שהרפואה בשבילך זה ללמוד גם “איך להיות אגואיסטית”. כי במינון הנכון – זו לא מילה גסה – זו בריאות הנפש. וזה להיות אגואיסטית לפי הסיטואציה נטו.

״ואהבת לרעך כמוך״ – זוכרת? אהבתך לעצמך היא הדגם שלפיו תאהבי את הזולת. לא כתבו: ״ואהבת לרעך – (ואוי ואבוי אם) כמוך.

רק תזכרי את “חוק שתי התחנות”, וככה תוכלי להיות גם אגואיסטית, כשצריך, וגם לתת לזולת – כשזה נכון לך.

וזה אכן להתעייף מחדש עם החשיבה על כל סיטואציה לחוד. אבל בעיניי – זה הרבה פחות מעייף מאשר לרצות כל הזמן את כולם כדי לא להיחשב “אגואיסטית”.

והפלא הכי גדול? אחרי שאת מתרגלת לחשבן מחדש כל מה שקורה בזמן שזה קורה, (שזה לחיות בתוך “הכאן והעכשיו”), זה יהפוך לטייס האוטומטי החדש שלך, שלא יגזול ממך כל כך הרבה אנרגיות, כמו שזה גזל בהתחלה.

לקואוצ’ינג בשיטת “סדר בנשמה” שאודטה פיתחה במשך עשרות שנים, ניתן לפנות למסנג’ר הפרטי שלה.