גלית יצפאן, מטפלת ומרצה על איך חיים טוב יותר עם הפרעות קשב, כתבה פוסט מרגש על בנה

גלית יצפאן, מטפלת קוגנטיבית-התנהגותית בשילוב אמנויות, מרצה כבר שנים על איך חיים טוב יותר עם הפרעות קשב. בעבר הודתה כי היא, בעלה אלי יצפאן ושלושת ילדיהם מאובחנים בסוגים שונים של הפרעות קשב וריכוז. החודש היא שיתפה את עוקביה בפייסבוק בסיפור מרגש במיוחד על איך אביה שנפטר בגיל צעיר השפיע על בנה ההיפראקטיבי ומה בחר עכשיו הבן לקעקע על רגלו

גלית יצפאן: “מרגע הלידה הילד לא הפסיק לבכות”

גלית יצפאן, מטפלת ומרצה על איך חיים טוב יותר עם הפרעות קשב, כתבה פוסט מרגש על איך אביה ז”ל השפיע על בנה ההיפראקטיבי ומה הוא בחר עכשיו לקעקע על רגלו. גלית: “ילדתי אותו בשבוע 38.
ככה זה עם היפראקטיביים, הכל חייב להיות מהר.

“מרגע הלידה הוא לא הפסיק לבכות. אחרי שבועיים ללא שינה, החלטנו בהמלצת חברים להביא אחות מקצועית שתשמור עליו בלילה. נעמי קראו לה. יש דברים שאי אפשר לשכוח. נעמי הצליחה לתת לו מוצץ ושניהם ישנו לילה שלם.

“אחר כך ניסינו לבד. בעלי היה מחזיק אותו שעות על הידיים ושר לו שירים. אני החלטתי ביני לבין עצמי להיפרד מהשינה. זו היתה ההחלטה הכי חכמה שעשיתי. כשהחלטתי לא לישון, משהו בי נרגע ואחר כך גם קצת בו. ‘אני לא במאבק איתך’, לחשתי לו באוזן, ‘לא בא לך לישון? יאללה, בוא נטייל’, ויצאנו לסיבובי לילה באוטו עד שהבכי נרגע.

גלית ואלי יצפאן: “הוא היה מחזיק אותו שעות על הידיים ושר לו שירים”

“בגיל שנתיים זה עדיין המשיך – הבכי וחוסר המנוחה שלו. אני זוכרת שהייתי מגיעה לעבודה ואומרת לרוני המנהל שלי: ‘פה, זה המקום השפוי שלי’ (למרות ששם טיפלתי בילדים מורכבים הרבה יותר).
עד שיום אחד ברחתי מהכיתה ואמרתי לו: ‘אני לא יכולה יותר’.

“כשהוא שאל אותי מה קרה, אמרתי לו שיש ילד אחד שלא מפסיק לבכות. ‘בטח שאת לא יכולה’, הוא ענה לי באהבה. ‘כל היום יש לך בכי בבית, לא פלא שככה את מגיבה’. ובכיתי אולי שעה מרוסקת מחוסר היכולת שלי להרגיע את הילד שלי ורוני רק איפשר לי להיות שם ככה עם עצמי עד שנרגעתי.

“עברה לה עוד שנה, אבל חוסר המנוחה של הילד רק הלך והתעצם. לאבא שלי היה רעיון, אני לוקח אותו לסיבוב הוא אמר לי ושניהם יצאו לכמה שעות. ככה כל פעם שביקשתי ממנו. והילד היה חוזר עם חיוך על הפנים, רגוע כמו שלא ראיתי אותו בחיים.

הקעקוע שבנה של גלית יצפאן החליט לעשות על רגלו

“‘איפה הייתם’?, שאלתי אותו, ‘איך אתה מצליח ככה איתו?’. ואבא שלי סיפר לי את הסוד שלהם – אני לוקח אותו לראות מטוסים ממריאים ונוחתים. גיליתי שזה מה שמרגיע אותו. לאבא שלי היתה יכולת מופלאה להיות איתו ובשבילו. וכך הוא גדל, הבכי נרגע והאהבה לסבא שלו ולמטוסים התעצמה. אבא שלי נפטר צעיר, הוא לא הספיק לראות אותו כנער מתבגר בונה, מטיס ומרסק טיסנים.

“אבא יקר, הנכד שלך עוד מעט בן 22. הלוואי והיית יכול לראות איך הוא יושב שעות ולומד אנגלית כדי להתקבל לקורס טיס. השבוע הוא עשה את הקעקוע הראשון שלו. ואתה יודע מה הוא בחר לצייר לו על הרגל? אותך ואותו אוחזים ידיים, מסתכלים על מטוס ממריא.

“תודה על היד שנתת לו ועל תחושת הביטחון והאהבה ללא תנאי שעטפת בהם אותו ואותנו. תודה על כתף גדולה להישען עליה ועל בסיס בטוח. בזכותך עוד נמריא כולנו כשהוא הטייס ואתה שם איתו בקוקפיט”.

מתוך הפייסבוק של “קווים ומחשבות – העמותה הישראלית להפרעות קשב (ADHD)”