“האנס נכנס לחדר השינה שלי ואני התחלתי לצרוח כמו שלא צרחתי בחיי”

האונס הקבוצתי באילת החזיר את העיתונאית עירית ברנר ללילה המסויט בחייה, שבו הבריחה אנס שחדר לדירתה. על הלילה ההוא היא מספרת לראשונה והפחד עדיין חי בתוכה. תקשיבו לה

מאת: עירית ברנר

עירית ברנר: “גם אני כבר לא נשארתי אותה בחורה שלא חששה מכלום. האימה תמיד מונחת בנפשי כאופציה אפשרית“. צילום: ערן לם

בהפגנה הספונטנית שהתקיימה בכיכר הבימה בסוף השבוע, כמחאה על אונס הנערה באילת, עמדו נשים עם שלטים מאולתרים, ובאחד מהם נכתב בטוש אדום ובאותיות גדולות “את לא לבד!”.  צר לי אנשים טובים, הבשורה המרה היא, שהיא כן לבד.

בסיפור הבא שיתפתי מעטים, מעולם לא פרסמתי זאת ברבים. האונס המזעזע באילת פתח אצלי, מתברר, איזו ידית חלודה בצוהר חבוי בנפשי והניע אותי לנקז את כל הכאב הזה לאוויר הפתוח.

וזה מה שקרה לי: בשלהי שנות ה-80 גרתי בדירה שכורה ברחוב קטן בצפון תל-אביב. היו אלה ימי העצמאות הראשונים שלי בדירה קרקע מתוקה, החיים נראו מבטיחים.

בלילה שבין ה-22 ל-23 במאי, באשמורת ראשונה סביב ארבע לפנות בוקר, התעוררתי לקול נביחותיה ההיסטריות של כלבתי ג’יני (זכר כלבה צדיקה לברכה) ומתוך ערפילי השינה הבנתי שקורה משהו חריג. פקחתי את עיניי וזיהיתי הבזק אור משונה שנע לכיוון חדר השינה. זה היה אור של פנס. נדרכתי.

מכאן צריך כבר לומר: אדם לא יודע לעולם כיצד ינהג במצבי קיצון.

הצעדים כבר נשמעו. אספתי במהירות את השמיכה סביבי, נעמדתי על המיטה, פעלתי כמו חיה קטנה המותקפת בטבע מול טורף גדול כשהיא “מגדילה” את נוכחותה. והתחלתי לצרוח כמו שלא צרחתי בחיי.

התחושה בגוף זכורה לי היטב, כאילו מישהו הזריק מי קרח לוורידיי, הלסתות התקשחו ואני שאגתי את חיי. דמות אפלה כבר נכנסה לחדר וכל מה שעיניי הצליחו לראות היה את סינוור הלהב של הסכין שכבר היתה מונפת לכיווני.

הוא נתקל במסגרת המיטה ופלט קללה בערבית ואני כך עומדת על המיטה עטופה בשמיכה ושואגת ממעמקים שלא הכרתי והגוף שלי קר ורועד. הוא נבהל, הופתע, רץ ודילג ונתקל שוב במיטה, הרעיד אותי מהחבטה, קפץ מעל החלון וברח.

קראו לו יוסף מחאג’נה, הכינוי שלו היה האנס מצפון תל-אביב.

השיטה שלו היתה כזו: הוא נהג לעקוב אחרי בחורות צעירות שהתגוררו בצפון תל-אביב, כשהעדפה שלו היתה לנשים שגרות בדירות קרקע או בקומה ראשונה (גישה נוחה). הוא היה פורץ לפנות בוקר, אבל כשעדיין היתה חשכה ומפתיע את הקורבן הישנה עם סכין חד על צווארה תוך כדי אונס אכזרי ומשאיר אותה מתה-חיה.

הוא ברח. אחרי מספר דקות בשקט המתוח שירד על הבית, הלכתי לחדר הרחצה, התבוננתי בפניי ולא זיהיתי את עצמי. ראיתי את פניי חיוורות, כמעט כחולות, עיניי אדומות כמו דמות מסרט אימה. מדהים מה מתרחש בגופך כשאת נתקלת בפסגת הפחד.

שמתי על עצמי משהו, לקחתי את ג’יני המתוקה שהסתתרה כל הזמן מתחת לספה בסלון (טוב, כלבת תקיפה היא לא היתה) והלכתי למשטרת דיזנגוף שהיתה בקרבת מקום מגורי. האור כבר עלה.

ישב שם יומנאי עייף שרק רצה לסיים את משמרתו. אני הייתי עדיין חסרת נשימה וחיוורת, סיפרתי לו את קורות הלילה, הוא כתב משהו וצייד אותי במספר טלפון כדי שאזמין (אני?!) את “הטכנאים” לקחת טביעות אצבעות.

קשה להסביר זאת היום, אבל כבר בנקודת הזמן ההיא הבנתי אינטואיטיבית שהסיפור הזה רק מתחיל וקיבלתי החלטה לא רציונלית שאני לא עוזבת את הבית. הצטיידתי בלום (מחבר) וקניתי עציץ של צבר, שהטרלול המתוכנן היה שכשהוא יגיע שוב אזרוק לכיוונו את עציץ הצבר, אשתק אותו לרגע ואז ארוצץ אותו עם הלום. זו היתה הפנטזיה, מי פילל שיש בי כזו אלימות. אבל זה היה ממש ריאליסטי במצב הנפשי שהייתי בו.

לא טעיתי.

מכאן החלה סאגה בלתי נגמרת עם המשטרה. התקשרתי אין ספור פעמים, אף אחד שם לא התרגש. באחת הפעמים ענה לי אחד, קצין תורן בנו אפרתי (תארו לכם שאני זוכרת את שמו) ואמר כך: “גברת מאירוע 22, תפסיקי להתקשר, את הרי לא מקרה אונס”. נדמה לי שמנגנון העצבים שלי הגיע לקו האדום. ואז הגיע ה”טכנאי”, לקח טביעות אצבע ובאדישות אמר שהטביעות כבר לא טובות כי עברו יומיים מהמקרה.

ובלילה שאחרי, כשנרדמתי סוף כל סוף אחר שעות נדודים מטרידות, שוב סביב ארבע בבוקר שמעתי צרחה. רצתי לסלון (ג’יני שוב נכנסה מתחת לספה) ועל העץ הסמוך לביתי ראיתי שוב את הדמות האפלה ובידו הסכין המסנוור. צרחתי לשכנתי, “מיכל, המשטרה בדרך!”. שוב האינסטינקטים שלא ידעתי שיש בי. הוא קפץ מהעץ וברח כמו חולדה.

עברתי לפעולה: התקשרתי לאמנון אברמוביץ’, שכתב אז ב”מעריב”, ושטחתי בפניו את כל קורותיי. “תכתבי ותעבירי לי”, הוא אמר. כך עשיתי, ושבוע לאחר מכן הסיפור סופר בטורו הפופולרי בלי אזכור השם שלי.

בקיוסק שליד ביתי גיליתי שאני כותרת. בעיתון “חדשות” נכתב “הצעירה שהניסה את האנס”. מה? זה עליי?? אמרתי לעצמי. כן, התיאור היה מדויק.

מכאן הכל השתנה. אפשר להגיד שהמדור (של המשטרה) עבר להתגורר בחצר שלי, הם התעוררו סוף כל סוף, רק שבפרק הזמן הזה הטורף רצח שלוש נשמות אבודות בשיטה שהזכרתי למעלה.

בסוף תפסו אותו.

בבית המשפט הקורבנות העידו שבורות. הן תיארו ופירטו את הזוועה, זו שלעולם כבר לא תאפשר להן לחזור למקום שבו היו לפני ליל האימה. הוא הורשע באונס של 10 נשים, קיבל 21 שנה בפנים, פחות משנתיים על כל קורבן. הוא כבר השתחרר ונעצר שוב, אני מקווה שהוא מת.

אחרית דבר: הנערה באילת עברה את השואה עצמה, אונס קבוצתי (ובאמת לא משנה כמה היו שם). אני זוכרת כל פרט כפי ששיתפתי אתכם לאחר שנים ארוכות. גם אני כבר לא נשארתי אותה בחורה שלא חששה מכלום. האימה תמיד מונחת בנפשי כאופציה אפשרית. ת א ר ו  ל כ ם מה מצפה לה בהמשך חייה הארוכים.

כי היא כן לבד. לבד לפחדיה, לבד להאשמה העצמית, לבד לדעתה על המין הגברי, לבד-לבד-לבד לעד.

עירית ברנר עבדה עד לאחרונה כעיתונאית ב”לאשה” כ-30 שנה. היא כתבת הצרכנות בתוכנית של אודטה, בשידורי “קשת” ובעלת הפינה “חדשות מהכורסה” בתוכנית של יואב גינאי ב”גל”צ”.