ההצגה “חפץ” ב”הבימה” מלמדת שהראייה האכזרית של חנוך לוין על בני האדם רלוונטית מתמיד

במשנה נכתב: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”. ב”חפץ” אין אנשים ואין השתדלות, רק כאב והשפלה

צביקה הדר, הגר טישמן, אסנת פישמן ובן יוסיפוביץ (יושב מאחור) ב”חפץ” בתיאטרון הבימה”. צילום: רדי רובינשטיין

במסכת אבות במשנה נכתב: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”. ב”חפץ” אין אנשים ואין השתדלות, יש רק כאב והשפלה, אבל הם עטופים בחמלה שחש הקהל כלפי חפץ האומלל.

ההפקה החדשה של “חפץ” בתיאטרון “הבימה” מצטרפת לאתגר הגדול שנטל על עצמו התיאטרון הלאומי: טרילוגיה ממחזותיו של חנוך לוין. בימים בהם המציאות החיצונית בישראל עולה על כל דמיון – נראה כי לוין עם הראייה האירונית, המפוקחת והאכזרית שלו על בני האדם רלוונטי מתמיד.

חפץ הוא מעין קרוב רחוק, המתגורר עם טיגלך וכלמנסע המודיעים לו שבתם פוגרה (בה הוא מאוהב בסתר) עומדת להינשא. חפץ נעלב שלא הודיעו לו על נישואיה ולאחר שהוא מבין שאיש לא יתייחס אליו בצורה מכבדת, ומכיוון שגבול ההשפלות הגיע עד סף שהוא אינו יכול עוד לשאת, הוא מודיע לכולם שהוא עומד להתאבד ומזמין את כל חבריו ובני משפחתו לחזות בהתאבדותו, כשהוא מניח שמישהו מהם יניא אותו מכך. בסופו של דבר מתאספים כולם, חפץ מתחרט בשעה שהוא עומד על הגג, ופוגרה מגיעה ודוחפת אותו אל מותו.

העיבוד החדש בבימויה של מירי לזר מרהיב, מהנה, מאוד “לוויני”, ויוצר שיתוף פעולה נפלא של במאי-שחקנים-תפאורה-מוזיקה ותנועה. קאסט השחקנים עושה עבודה יפה ויוצר תמונת עולם שמנותקת מההוויה המציאותית ועם זאת מחוברת אליה ברפרנסים רבים.

את בני הזוג אצלם מתגורר חפץ מגלמים צביקה הדר ואסנת פישמן כטיגלך וכלמנסע והם מצוינים במשחקם : שניהם יוצרים דמויות נובורישיות (מעין “טורטלים” מתוחכמים יותר) שבטוחים שהם עומדים בראש הפירמידה החברתית ואינם מהססים לפגוע בחלשים מהם.

בן יוסיפוביץ בתפקיד חפץ, יושב על הגג, עם קאסט ההצגה. צילום: רדי רובינשטיין

הדר משלב כאן את יכולותיו הקומיות עם דמותו ויוצר טיגלך נלעג, שלא מהסס לפגוע בחלשים ממנו, אבל מושפל תדיר על ידי אשתו ובתו ופישמן מגלמת היטב את דמותה של  אשתו – כלמנסע שמאסה בבן הזוג שלה ומחפשת את הריגוש הבא ואת הדרך לעזוב ולחיות את החיים לצד בתה.

אולם אין ספק ששני התפקידים המרכזיים שהזרקור מופנה אליהם והם מבוצעים בכישרון רב ויוצרים עניין וחידוש הם של הגר טישמן ובן יוסיפוביץ.

הגר טישמן כפוגרה מציגה דמות שהדבר הראשון שאפשר לומר עליה הוא רעננות. משהו בחזות, במנח הגוף, במבעי הפנים מציג נערה שכל העולם לרגליה והיא יודעת זאת. מלבד זאת היא מיטיבה ליצור את הדמות במבע עכשווי – מעין אושיית אינסטגרם שקהל העוקבים המעריץ שלה מחקה כל צעד ומצדיק כל מהלך, שיודעת שהיא המרכז והשמש של כל האנשים סביבה ומנצלת זאת בצורה אכזרית ובלי ייסורי מצפון. היא בטוחה שכך העולם מתנהל ולכן אין לה בעיה להשפיל ולדרוך על כל מי שסביבה.

מולה – בן  יוסיפוביץ מביא חפץ אחר – עומד על שלו בחלק מהזמן, נלעג על ידי הסביבה אולם נלחם ומנסה לצעוק בקול  “גם אני כאן ויש לי זכויות”. יוסיפוביץ, שחקן ורסטילי, מצליח בכל פעם מחדש להיכנס לדמויות שאותן הוא מגלם ולהפוך אותן לשלו באמצעות כשרון המשחק והמבט המיוחד שיש לו עליהן.

בסצינה הלפני אחרונה, כשחפץ מובל על ידי הדמויות לכיוון הגג, יוצרת לזר באמצעות מוזיקה דרמטית ומיוחדת וכוריאוגרפיה כובשת תמונת במה מופלאה של “שפשוף עיניים” אירוני של כל הדמויות, שאפילו אינן מנסות להראות שהן מצטערות או שינסו לעצור את חפץ מלקפוץ. הן רוצות את הדם, את האקשן, לצפות במשהו ולעבור הלאה – לריגוש הבא.

צביקה הדר בתפקיד טיגלך ב”חפץ”. צילום: רדי רובינשטיין

בכך מצליחה לזר לחבר את חפץ גם למציאות האנושית, אולם גם בעיניי למציאות של כאן ועכשיו, ל-FOMO  התמידי שלנו כחברה ולרצון לעבור לאתגר הבא, לדרמה הבאה ולהאיר זרקור אכזרי על המציאות האנושית של טבע בני האדם. מזל שזה רק תיאטרון. או שלא ?…