לא רק יומנה של אנה פרנק: חמישה ספרים מטלטלים על השואה שאתן חייבות לקרוא

מ”הילדה בסוודר הירוק”, האשה בזהב”, “בשם כל בני ביתי” ועד “הפסנתרן” ו”כך היה אושוויץ”, הספרים שאנחנו חייבות לקרוא ולהנחיל לדורות הבאים

הילדה בסוודר הירוק

הילדה בסוודר הירוק: החיים בתוך ביוב

בשנת 1943 ביצעו הנאצים טיהור אתני ביהודי העיר לבוב שבפולין ועשרות אלפים מהם הוצאו להורג ונשלחו לגטאות. קבוצה קטנה של יהודים, ביניהם בני משפחת חיגר, מצאה מקלט במערכת הביוב של העיר ונאבקה לשרוד בה בתנאים בלתי אנושיים. קריסטינה חיגר, שהיתה אז ילדה בת שבע, מספרת דרך עיניה את סיפור המאבק המזעזע וההרואי של חברי הקבוצה בתוך הביוב הקר, הרטוב ושורץ החולדות. זהו גם סיפורו של ליאופולד סוחה, המלאך המושיע של הקבוצה. סוחה – פולני קתולי וגנב לשעבר, סיכן את חייו למען קריסטינה ומשפחתה התת-קרקעית, ובכך זכה לגאולה.

“הילדה בסוודר הירוק”, מאת קריסטיננה ודניאל פייזנר, הוצאת “דני ספרים”.

עטיפת הספר “הילדה בסוודר הירוק”

הפסנתרן: ניצל בזכות המוזיקה

ב-23 בספטמבר 1939 ניגן ולאדיסלאב שפילמן, פסנתרן יהודי צעיר יליד ורשה, נוקטורנו של שופן בשידור חי ברדיו ורשה, בעוד הפגזים הגרמנים מתפוצצים בחוץ. היתה זו המוזיקה האחרונה ששודרה בשידור חי מוורשה. באותו יום הרסה פצצה גרמנית את תחנת הכוח, והרדיו הפולני השתתק. הפסנתרן הצעיר שרד בגטו ורשה כשהוא מנגן לפרנסת משפחתו. הוא היחיד מביניהם שהצליח לחמוק ממחנות המוות, ובאותו אורח ניצלו חייו בידי קצין גרמני, ששמע אותו מנגן את אותו נוקטורנו של שופן על פסנתר שמצא בין ההריסות. מיד לאחר המלחמה כתב שפילמן את זיכרונותיו. וילם הוזנפלד, קצין הוורמאכט שהציל אותו, מת במחנה שבויים רוסי לאחר המלחמה. הוא השאיר אחריו את יומן המלחמה שלו, שבו הביע את ייאושו העמוק מהברבריות הנאצית. קטעים מן היומן פורסמו בצד זיכרונותיו של שפילמן, שחי בוורשה עד מותו ביולי 2000. הספר שהפך לסרט ב-2002, בבימויו של רומן פולנסקי ובכיכובו של אדריאן ברודי, זכה באוסקר באותה שנה.

“הפסנתרן”, מאת ולאדיסלאב שפילמן, הוצאת “כנרת זמורה ביתן”.

עטיפת הספר “הפסנתרן”

בשם כל בני ביתי: אמונה בחיים טובים יותר

מסמך אנושי מזעזע, המתאר סיפור חיים בלתי רגיל, זעקת כאב של אדם אמיתי ובעל כוח חיות בלתי נדלה. היו למרטין גריי סיבות רבות להיכנע למר גורלו. אשתו וילדיו נשרפו חיים במהלך המלחמה בשריפת יערות. אך הוא חילץ עצמו בכל פעם מן ההריסות וסיפק לעצמו שוב ושוב תוכן וטעם לחיים. הספר מבטא את האמונה והתקווה בחיים טובים יותר, שכן, אפילו כשהמצב נראה לכאורה חסר תקווה, כל ניצוץ של סיכוי עשוי להיות הפתח להיחלצות ממצב נואש. שש שנים אחרי שהתחוללה הטרגדיה הנוראה בחייו של גריי בדרום צרפת, הוא נישא לאשה הצעירה ממנו ב-35 שנה ושוב נולדו לו שלושה ילדים. גם ספר זה הפך לסרט, בכיכובם של מייקל יורק, ז’אק פאנו וברז’יט פוסיי. הכנסות הספר והסרט מוקדשות לקרן דינה גריי שהציבה לה למטרה להגן על האדם במסגרת החיים שלו.

“בשם כל בני ביתי”, מאת מרטין גריי, הוצאת “ספרי חמד”.

עטיפת הספר “בשם כל בני ביתי”

האשה בזהב: בעקבות יצירת מופת

משפחת בלוך-באואר היתה שושלת יהודית רבת עוצמה שהטביעה את חותמה על חיי הכלכלה, החברה והאמנות בווינה של שלהי המאה ה-19. בן המשפחה, הסוחר העשיר פרדיננד באואר, הזמין מאחד הציירים המפורסמים בבירה התרבותית, גוסטב קלימט, דיוקן של אשתו אדֵלֶה בלוך-באואר. המפגש בין קלימט לאדלה היפיפייה הוליד את אחד הסמלים המובהקים של אמנות התקופה, הציור המפורסם “דיוקן אדלה בלוך-באואר”. הספר מתאר את מערכת היחסים בין קלימט לאדלה בעת שדגמנה לפניו, כמו גם את וינה התוססת, תוך מפגש עם דמויות כמו פרויד, הרצל ומארק טוויין, ומגולל את סיפורה של התמונה אשר הוחרמה על ידי הנאצים והוצגה לראווה על ידם תחת השם “האשה בזהב”. לאחר המלחמה התמונה הוצגה שוב תוך הסתרת מוצאה היהודי של אדלה, הפעם על ידי הממשלה האוסטרית. קלימט, אגב, צייר כמה דיוקנאות של אדלה. ביוני 2006 נמכרה התמונה הראשונה של אדלה בלוך-באואר לרון לאודר תמורת 135 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם מעולם עבור יצירת אמנות עד אז. התמונה מוצגת במוזיאון הפרטי של לאודר, “נויה גאלרי”.

“האשה בזהב”, מאת אן-מארי אוקונור, הוצאת “פן מישכל“.

עטיפת הספר “האשה בזהב”

כך היה אושוויץ: המתעד הגדול של השואה

בשנת 1945, מיד לאחר שחרור המחנות, החיילים הסובייטיים שפיקחו על האסירים במחנה קטוביץ שבפולין ביקשו מפרימו לוי ומלאונרדו דה-בנדטי, עמיתו לשבי, לכתוב דו”ח מפורט על התנאים הבריאותיים ששררו במחנה. תוצאת עבודתם היא “הדו”ח על אושוויץ”: עדות יוצאת דופן, מהדו”חות הראשונים שנכתבו אודות מחנה השמדה מאז ומעולם. העדות הזאת, שפורסמה ב־1946 בכתב העת המדעי “מינרווה מדיקה”, חנכה את מפעלו של פרימו לוי כעֵד, כסופֵר וכמתעד-מנתח של תופעת מחנות ההשמדה. בארבעת העשורים שבאו לאחר פרסומה של העדות הזאת, לוי לא חדל לספר בדרכים שונות על מה שעבר עליו במחנה. טקסטים שראשיתם בחקירותיו הבוסריות על גורל עמיתיו לגירוש, והמשכם בתצהירי עדות במשפט אייכמן, במאמר “מכתב לבת של פשיסט שרוצה לדעת את האמת”, ובמאמרים שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת מקצועיים.

“כך היה אושוויץ”, מאת פרימו לוי, הוצאת “כנרת זמורה דביר”.

עטיפת הספר “כך היה אושוויץ”