“מי שחי זקוק לאהבה. ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה. ומי שאין לו חיבה, ילעס לחם עם ריבה”

ההצגה “רווקים ורווקות” ב”תיאטרון גשר”, שכתב חנוך לוין ושביים בכישרון רב עמית אפשטיין, היא קומדיה ישראלית, ועם זאת כל כך אוניברסאלית. מככבות בה חמש דמויות “חנוך לויניות”: מגוחכות, גרוטסקיות, גדולות מהחיים ועם זאת – בהחלט אנושיות

צילום: ישעיה פיינברג

מיקי ליאון, עידו מוסרי ונטע שפיגלמן בהצגה “רווקים ורווקות” מאת חנוך לוין ב”תיאטרון גשר”

“אוי מנגינה ישנה, עצובה :מי שחי זקוק לאהבה .ומי שאין לו אהבה ,יסתפק בקצת חיבה .ומי שאין לו גם חיבה, ילעס לו לחם עם ריבה”. כך נפתחת ההצגה “רווקים ורווקות” המוצגת ב”תיאטרון גשר”: אל במה הבנויה כולה מעליות או מורדות, כמו החיים, נכנסות חמש דמויות “חנוך לויניות”: מגוחכות, גרוטסקיות, גדולות מהחיים ועם זאת – בהחלט אנושיות. את ואני ואתה. כל אחת מהן שרה בסגנון משלה את השיר שמצהיר כי כולנו זקוקים לאהבה, אבל במקרה של חנוך לוין, החסד המחכה מעבר לדלת, יחמוק ממך כשתגיע אליו ויהפוך שוב לנקודה מרוחקת באופק.

הקומדיה “רווקים ורווקות” שכתב חנוך לוין ושביים בכישרון רב עמית אפשטיין, היא קומדיה ישראלית, ועם זאת – כל כך אוניברסאלית. המשוואה המתהפכת שוב ושוב היא של מרדף בלתי פוסק אחרי האהבה, והעובדה שמי שרוצה אותי, אני לא רוצה אותה, אבל ברגע שהוא לא שם – הוא נראה הכי נחשק ובלתי מושג והופך להיות משאת נפש. וכך חוזר חלילה.

רות רסטיוק ועידו מוסרי ב”רווקים ורווקות”

בשתי דירות סמוכות, גרות שתי רווקות “נאות” – פלוציקה (בגילומה של נטע שפיגלמן) ובולבה (בגילומה של רות רסטיוק). זניידוך (עידו מוסרי) כרווק נצחי,  מנהל מערכת יחסים של אהבה/שנאה/השפלה עם פלוציקה, שכל רצונה הוא להגיע לחופה “ואחר כך נסתדר… “

המעברים המהירים בהם הוא משנה את דעתו לגבי מערכת היחסים ביניהם, נכנס, יוצא, אורז את המזוודה, מוציא את הכרית, מחזיר אותה למזוודה, אורז ושוב יוצא, חוזר ומבטיח שמעתה זה יהיה אחרת, מצחיקים עד כאב. פלוציקה מסכימה לריטואל החוזר ונשנה, של אהבה והשפלה, עד שהיא פוגשת בבחור מסוקס בשם חראבינו (מיקי ליאון) ואז משתנה מערך הכוחות: היא זו שכבר אינה מעוניינת בזניידוך שמצידו, אחרי שהוא מתחנן לחזור אליה ונדחה על ידה, מתחיל לחזור אחרי בולבה.

מיקי ליאון ב”רווקים ורווקות”

ההצגה מצחיקה עד דמעות של כאב. היא מציבה מצבים אנושיים המוכרים לכולנו, אבל מקבלים כאן הגדלה והגחכה, שמגולמת בכישרון רב על ידי כל הדמויות כשבראשן עידו מוסרי כזניידוך המתרוצץ על הבמה, נופל, קם וחוזר אל “מלאכת החיים” ששמה אהבה באנרגיות שאינן נגמרות. יכולותיו הקומיות של מוסרי, כפי שהן באות לידי ביטוי גם בסידרה המצוינת “היהודים באים”, מזכות אותו בתשואות רמות מהקהל – ובצדק.

ארבעת השחקנים המשחקים לצידו של מוסרי, מצוינים ותורמים להצלחתה של ההצגה: מיקי ליאון שבדרך כלל משחק דמויות קשוחות ורציניות, מציג כאן יכולות קומיות נפלאות בתפקיד חראבינו – הדון ז’ואן שנשבה בקסמיה של פלוציקה; נטע שפיגלמן אשר מגלמת דמות מצחיקה בנואשותה; רות רסטיוק בתפקיד בולבה זוכה לאהדה על משחקה המשעשע והמשפט שהיא אומרת: “אני לא יפה, אבל יש לי כבוד עצמי של יפה”, זוכה לצחוק של קבלה ואהדה; ואחרון – ובהחלט חביב – יריב דהן, כאויסטווינד המשמש “פקק” לעת מצוא לבולבה ומגלם את האוהב הנצחי שימתין עד בוש ויבוא בכל פעם שאהובתו תקרא לו.

מיקי ליאון, נטע שפיגלמן ועידו מוסרי ב”רווקים ורווקות”

אל השחקנים מצטרפת תזמורת של ארבעה נגנים, המציצה מחלונות אורבניים התלויים מעל הבמה ומנגנת מנגינות מצחיקות, מפתות וגם ישנות ועצובות – כמו החיים, עליהם ידע להסתכל חנוך לוין תמיד בזווית ראיה כל כך מיוחדת ועם זאת כל כך אמיתית ומציאותית.

התחושה שלי בתום ההצגה היתה שזכיתי לחגוג עם הטקסטים המצחיקים והשנונים עד כאב של חנוך לוין ונזכרתי שוב למה הוא נחשב לגדול מחזאי ישראל עד היום. ממליצה בחום.