לתפוס רגע חולף: במוזיאון תל-אביב לאמנות חוגגים 150 שנה לאימפרסיוניזם פורץ הדרך

בתערוכה מוצגות יצירות מופת של גדולי אמני התקופה – ממונה, רנואר, דגה, פיסארו ועד מוריזו, סזאן וגוגן

“באי”, ברת מוריזו, 1880, אוסף משה ושרה מאייר. צילום: אלעד שריג

התערוכה “לתפוס רגע חולף” ב”מוזיאון תל-אביב לאמנות” היא גם הצהרה. מאז אירועי השבעה באוקטובר, רוב אוסף האמנות המודרנית של המוזיאון הועבר למרחבים מוגנים במרתפי המוזיאון. מנהלי המוזיאון התבלטו רבות אם יהיה זה נכון להציג תערוכה חדשה בימי מלחמה. בסופו של דבר, החליטו לפתוח את התערוכה החוגגת 150 שנה לאימפרסיוניזם (אירוע שנחגג בכל העולם), החזירו לתצוגה רבות מהיצירות שהיו במרתפים, כשהן מוצגות בימים אלה לצד יצירות אימפרסיוניסטיות מאוספים ציבוריים ופרטיים נוספים.

“עירומה מאחור”, פייר-אוגוסט רנואר, 1880-1881, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, עיזבון וילהלם ויינברג, אמסטרדם וסקרסדייל, לזכר אשתו וילדיו, 1958. צילום: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל-אביב לאמנות

התערוכה, שנפתחה ב-10 ביולי 2024 (ותינעל ב-14 בדצמבר 2024), היא חגיגה לחובבי אמנות, בעיקר לאלה שאוהבים את הציירים האימפרסיוניסטים, כמוני, אלה שהובילו באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 את אחד הסגנונות החשובים בהיסטוריה של האמנות והובילו להתפתחות הציור המודרני. התערוכה כוללת כ-80 יצירות מופת של גדולי האמנים מהתקופה – מקלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קאמי פיסארו, ועד ברת מוריזו, פול סזאן, פול גוגן, מארי קאסאט, אלפרד סיסלי, גוסטב קייבוט, ואחרים.

“בריכת חבצלות מים”, קלוד מונה, 1919, אוסף משה ושרה מאייר. צילום: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל-אביב לאמנות

האימפרסיוניסטים נחשבו ל”ילדים הרעים” של האמנות הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-19. בעוד שהציירים האקדמיים ציירו בסטודיו שלהם נושאים דתיים, מיתולוגיים והיסטוריים, האימפרסיוניסטים שברו את המסגרת, יצאו החוצה אל הטבע, אבל גם אל רחובות פריז שזה עתה שופצו, וציירו את השדרות ובתי הקפה, את מועדוני הריקודים, את בית האופרה, את תחנות הרכבת, ובעיקר את חיי הכפר מחוץ לפריז, שהפכו למקום בילוי מועדף עם התפתחות רשת הרכבות בצרפת.

“טחנת הרוח הישנה בקנוקה”, קאמי פיסארו, 1894, 1902, אוסף סיימון ומרי יגלום. צילום: אלעד שריג

האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, שהיתה התרשמות ממה שראו, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה וציירו אותם אלמנטים ואותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור. כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רואן יותר מ-20 פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה. אין ספק, הם היו חדשנים, נועזים, פורצי דרך.

“גבעת דוטון מחורשת טילטי”, לוסיין פיסארו, 1915, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, מתנת אסתר פיסארו, לונדון, 1948. צילום: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל-אביב לאמנות

כשהופיעו העבודות האימפרסיוניסטיות לראשונה, בתערוכה של התנועה ב-15 באפריל 1874 (השתתפו בה 31 ציירים), הן התקבלו כבלתי גמורות ואף ככעורות. הגדיל לעשות מבקר האמנות לואי לרואה שמיהר לבקר את סגנון הקבוצה בחומרה. בהתייחסותו לציור “אימפרסיה – זריחה” של קלוד מונה (אימפרסיה פירושה התרשמות), כתב “התרשמות – הייתי בטוח בזאת. אמרתי לעצמי שהואיל והתרשמתי, היתה חייבת להיות בו קצת התרשמות… ואיזה חופש ואיזו מיומנות! גליל טפט חדש הוא שלם יותר מאותו נוף ימי”. מביקורת זו נבעה שמה של התנועה – אימפרסיוניסטים.

“בַּדיונות” (הצייר והדוגמנית שלו), ג’יימס אנסור, 1883, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, עיזבון משה לוין, אנטוורפן, 1934. צילום: קרן גולדשמידט, מוזיאון תל-אביב לאמנות

לאחר התערוכה הראשונה, שהולידה רשמית את התנועה האסתטית הזו, נערכו שבע תערוכות נוספות עד 1886. האימפרסיוניסטים השתחררו מקודים אקדמיים, בחרו לתת כבוד לצבעים, לאורות בהירים, לתנועה – ועל ידי כך הקפיאו רגעים יומיומיים, במיוחד בחוץ, ופרצו את הדרך לאמנות מודרנית.

בתערוכה בתל-אביב, שאותה אצרו נטלי אנדריאשביץ’ והילארי רידר, תוכלו ליהנות מהמקוריות הנועזת ומהחדשנות הבלתי מתפשרת שאפיינו את האימפרסיוניסטים כתופעה פורצת דרך בצרפת (ובהמשך במקומות נוספים בעולם), באמצעות עבודות מרכזיות של מובילי התנועה. כמו כן, היא מציגה את חדשנותם של הנאו-אימפרסיוניסטים, ביניהם פול סיניאק וז׳ורז׳ סרה, ובוחנת את הופעתו של הסגנון מחוץ לצרפת אצל אמנים כמו ג׳יימס אנסור ולסר אורי.

“גשר מיראבו”, פול סיניאק, 1903, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, עיזבון משה לוין, אנטוורפן, 1934. צילום: אלעד שריג

אמנים משתתפים: לסר אורי, ג’יימס אנסור, אז’ן בודן, פול גוגן, ארמן גיומן, אדגר דגה, שארל-פרנסואה דוביני, צ׳יילד האסאם, יוהאן ברתולד יונקינד, יצחק לויטן, מקס ליברמן, קלוד מונה, ברת מוריזו, ז׳אן מצינגר, אנרי מרטן, יעקב נוסבאום, פול סזאן, אלכסיי סטפנוב, פול סיניאק, אלפרד סיסלי, ג’ון סינגר סרג’נט, ז’ורז’ סרה, ולנטין סרוב, לוסיאן פיסארו, קאמי פיסארו, מארי קאסאט, ז’אן־באטיסט-קאמי קורו, גוסטב קייבוט, אנרי-אדמון קרוס, פייר-אוגוסט רנואר.