תמי ארד: “במכתביו רון תיאר מצוקה של מי שנקטף מחייו, מבני משפחתו ומבתו התינוקת, שאליה הגעגועים בשבי היו בלתי נסבלים”
רון ארד לפני הנפילה בשבי. תמי ארד: “התמונה הזו שלו מחדר האוכל בטייסת הקפיאה אותו צעיר עם חצי חיוך, אנטי תזה לדמות לאומית”
במשך שנים תמי ארד, אלמנתו של הנווט שנפל בשבי בלבנון ב-1986, מתלבטת בין הרצון להשאיר את הכאב על רון ארד בתוך המשפחה לבין התחושה לשתף ולפתוח את הפצע שלעולם לא מגליד.
בסוף השבוע האחרון, ב-16.10.20, מלאו 34 שנים לנפילתו בשבי. רון שימש כנווט קרב בטייסת 69 של חיל האוויר ונשבה במהלך גיחה של חיל האוויר לתקיפת מחבלים בלבנון, לאחר שאנשי צוות המטוס נטשו בשל פיצוץ בקרבת המטוס.
רון, כזכור, נפל בשבי ארגון “אמל” בלבנון ב-16 באוקטובר 1986, ונחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באירן או בלבנון. ב-2005 הגיש אמ”ן דו”ח סודי לפיו ארד נפטר בלבנון, בין 1995 ל-1997, כנראה מדקירה בכתף.
34 שנים אחרי, תמי ארד כתבה בסוף השבוע האחרון בכאב עצום וברגישות רבה את הפוסט הבא: “היום לפני 34 שנים רון נפל בשבי. במהלך השנים רון שקע בתודעה הקולקטיבית כאחת ההחמצות הגדולות של מערכת המודיעין. נדמה לי שהיה השבוי הראשון שהתקבלו ממנו מכתבים ותמונות והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
“השעות הראשונות של נפילתו בשבי של רון היו קריטיות. הוחלט לא להכניס כוח חילוץ כדי לא לסכן את חיילי הכוח. ברגעים ההם, שעות הערב המוקדמות של יום חמישי, כשלוש שעות לאחר ההתרסקות, זעקתי מאימה ותסכול. בדיעבד אני יכולה להבין את השיקולים ועם זאת ההחלטה הזו היתה הראשונה בשרשרת ההחלטות שחרצו את גורלו של רון.
“השנים הקריטיות להצלתו של רון היו השנים הראשונות, אבל כמי שהתגוררה בשיכון משפחות וכמשפחה שראתה את השירות הצבאי כשליחות, האמנו שיש על מי לסמוך. בשנים הללו נעשו טעויות קריטיות ואנחנו משפחתו של רון יצאנו למאבק ציבורי רק אחרי שלוש שנים של שתיקה. בשנתיים הראשונות קבלנו מכתבים ותמונות מרון.
רון ותמי ארד בצעירותם. תמי: “ משמעת צבאית היתה רחוקה ממנו, ככל שהתאפשר לו הוא התהלך יחף והופעתו המפוזרת אפיינה אותו והדביקה לו את השם צ’וקו, אבל בראש האנליטי שלו הכל היה מאורגן להפליא”
“התמונות של רון מהשבי הן תמונות שגם היום אני מתקשה להתבונן בהן אבל הן העידו כי הוא חי וזה היה המון. המכתבים צרבו מהסבל שהוא חווה. מצוקה של אדם פעיל וסקרן שנכלא במרתף אטום ללא אופק. ‘כמו חיה כלואה’, הוא כתב באחד המכתבים על תחושותיו כשהניחו לו אוכל במקום כליאתו ונעלו.
“בדבריו הוא תיאר מצוקה של מי שנקטף מחייו, מבני משפחתו, ומבתו התינוקת שאליה הגעגועים בשבי היו בלתי נסבלים. המכתבים שכתב היו מלאי מחשבות לעתיד, עמוסי רגשות ועם זאת הראייה הרציונלית שזורה היתה בכל פסקה. רון היה תאב חיים אבל החרדה שמא לא יזכה לראות אותנו שוב חזרה על עצמה בכל מכתב.
“כאמור, אחרי שלוש שנים יצאנו למאבק ציבורי ובמקביל במשך שנים כל זרועות המודיעין השקיעו מאמצים רבים ויש לומר ביושר, בחלקם נועזים תוך סיכון חיים והכל כדי לפתור את התעלומה. התוצאה כידוע היא כישלון חרוץ. רון לא חזר הביתה. הדבר היחיד שאולי הצלחנו בו הוא לקבע את רון בתודעה הלאומית, לחקוק באיזה אופן את גורלו בלבבות ובכך אולי למנוע בעתיד את הטעויות שנעשו עימו בתחילת הדרך.
“שנים אני מתלבטת בין הרצון להשאיר את הכאב על רון בתוך המשפחה לבין התחושה שניתן לומר שהיא מבחינתי כמעט מזוכיסטית לשתף ולפתוח את הפצע שלעולם לא מגליד.
“ב-16.10.86 רון היה בן 28.
“התמונה הזו שלו מחדר האוכל בטייסת הקפיאה אותו צעיר עם חצי חיוך, אנטי תזה לדמות לאומית. משמעת צבאית היתה רחוקה ממנו, ככל שהתאפשר לו הוא התהלך יחף והופעתו המפוזרת אפיינה אותו והדביקה לו את השם צ’וקו (וכל ניסיונותיי להתנער מהשם עלו בתוהו), אבל בראש האנליטי שלו הכל היה מאורגן להפליא.
“רון שלנו, בן, אח, בעל, אבא אהוב. לעולם יישאר בליבנו”.
הסכסוך בין ג’וני דפ לגרושתו אמבר הרד העלה שאלות חשובות שיש להן מענה בחוק הישראלי
שרית ישי-לוי: הסופרת המצליחה ביותר בארץ מדברת
קורונה סטייל: המסיכות של כוכבות הוליווד הפכו לפריט אופנתי הכרחי